בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
קולנוע 
לא קדוש, אבל מעונה 
 
 נסיך מקומי    צילום: דני לחמן    
קולנוע |
 
ענת זהר

יום האיידס הבינלאומי מעניק לנו הזדמנות להיזכר בבמאי המיוסר והרגיש, עמוס גוטמן, שהיה חלוץ בהתעסקותו בהומוסקסואליות ואיידס ואף איבד את חייו למחלה. "הוא היה נסיך יפה תואר והיתה לו גלימה שחורה", אומרת עליו רבקה מיכאלי

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 בקרב על האוסקר הישראלי, הפסיד גוטמן לאסי דיין, ובאופן סמלי, כאילו לא יכול היה לשאת את שברון הלב, יום לאחר הטקס התדרדר מצבו הבריאותי ונקבע מותו 
"אין דבר נורא יותר מלהבין שאנשים מתרחקים ממך... רובנו לא מספרים וחיים בבדידות נוראה, בלי שום חשק להיכרויות חדשות, ידידויות ואהבה". את הדברים אמר הבמאי עמוס גוטמן, בראיון האחרון שהתקיים עימו ב"ידיעות אחרונות", זמן קצר לפני מותו ממחלת האיידס, והצליח להעביר במשפט אחד חיים שלמים של שונות, השפלה, פחד ונואשות.

גוטמן, הומוסקסואל מוצהר, ביים את "נגוע" כשהיה בן 27 (1983), היה זה סרטו הראשון באורך מלא. הסרט, המתייחס לנטייה ההומוסקסואלית כאל מחלה, הוא היצירה הקולנועית הראשונה שעסקה בחיי המין של הומוסקסואלים בארץ, בסביבה מדכאת ועוינת לזהותם ומיקם את גוטמן כחלוץ בתחומו וכיוצר נועז ויוצא דופן. עד אליו, נושא ההומוסקסואליות, ממנו כמעט ולא ניתן להתחמק היום בכל קשת הז'אנרים והמדיומים, נחשב לשיא הטומאה. בהמשך דרכו ביים גוטמן שלושה סרטים נוספים - "בר 51" (1985), "חימו מלך ירושלים" (1987) ו"חסד מופלא" (1992), כמעט כולם נוגעים בהוויה ההומוסקסואלית, כאשר האחרון - אוטוביוגרפי המתמודד עם המחלה והשלכותיה.
 
"אחד הגדולים בתולדות הקולנוע הישראלי"
 "אחד הגדולים בתולדות הקולנוע הישראלי" 
 צילום: יח"צ 
 
גוטמן מעולם לא זכה להכרת האקדמיה הישראלית לקולנוע, הקהילה ההומו-לסבית לא טרחה לצפות בסרטיו, קרנות הפיתוח סירבו להעניק לו תקציבים, וסרטיו היו לכישלון מסחרי, אבל כמי שיומלך בעתיד לאב הקולנוע האישי בישראל, גוטמן לא יכול היה לעשות משהו אחר מלבד לזעוק כאבו, ובתוך עשור – מצאת סרטו הראשון ועד מותו, הוכתר לקולנוען מוביל בארץ וזכה למעמד של מהפכן שהשפיע על דור שלם של יוצרים.

"אני חושב שהוא אחד היוצרים הכי גדולים שקמו בתולדות הקולנוע הישראלי". אומר מבקר הקולנוע של "ידיעות אחרונות" אמיר קמינר. "הוא חלוץ שהקדים את זמנו והביא את כל הנושא הפוסט-מודרני לקולנוע שלנו בעידן שבו עיקר הקולנוע התעסק בסכסוך הערבי הישראלי. הוא הפדרו אלמודובר הישראלי".

ואכן, גוטמן היה נטול כל אג'נדה פוליטית. בסרטיו לא תמצאו חיילים. היצירה הקולנועית שהיתה לכל חייו, שימשה עבורו ככלי להתמודדות עם מלחמותיו האישיות ועם פחדיו. אורי קליין מבקר הקולנוע של "הארץ" כתב עליו לאחר מותו: "... ארבעת סרטיו העלילתיים הארוכים, הם שרידים של מאבק. העיסוק ב'אחר' הפך קלישאה בקולנוע הישראלי. אצל גוטמן 'האחר' היה הרדיקלי מכולם. זה שערער את יסודותיה של החברה שבתוכה הוא ביקש לשרוד".
 
הראשון שעסק באיידס
 הראשון שעסק באיידס 
 צילום: מתוך "חסד מופלא" 
 
דני לחמן, יקיר הקהילה ההומו-לסבית שכתב עם גוטמן את "נגוע" והיה חברו, מסביר את מהות השונות של הבמאי: "על רקע קולנוע שהתעסק רק בערבים יהודים ופוליטיקה, צץ אדם שאמר רגע, יש פה עוד דברים שלא נוגעים בשלום או במלחמה – אנחנו, האנשים הקטנים, הפרטיים, הרגשות שלנו. זה היה מדהים. עד אז, כל הזמן עסקו רק במדינה. האנשים היו שם במקרה, וגם אם סרט עסק באנשים, תמיד היו לו משמעויות עמוקות על ישראליות. אצל עמוס לא היו זהויות סמליות".

אבל כאמור האוונגרדיות לא הספיקה לגוטמן בחייו, וכיאה לדמות טראגית, הוא לא זכה להכרה הראויה לו בישראל, גם לא בתוך הקהילה בה הוא פעל. סרטו האחרון "חסד מופלא", אותו יצר על סף מותו לאחר ארבע שנים של שתיקה אמנותית, היה היחיד שהעז לעסוק עד אז במחלת האיידס. הסרט זיכה את גוטמן בפרס וולג'ין ובפרס הסרט הטוב ביותר של פסטיבל חיפה, אך בקרב על האוסקר הישראלי, הפסיד גוטמן לאסי דיין ו"החיים על פי אגפא" ובאופן סמלי, כאילו לא יכול היה לשאת את שברון הלב, יום לאחר הטקס התדרדר מצבו הבריאותי ונקבע מותו.

מדוע לא התקבלו סרטיו בחברה הישראלית וההומו לסבית בפרט? "הוא הציב מראה בפני החברה והקהילה, וזה לא תמיד נחמד", מסביר קמינר. "היום כבר התרגלנו לסצנות סקס הומוסקסואלי, ולטיפול בנושאים כמו איידס או גילוי עריות אבל אז זה היה ראשוני. רבים התנכרו ליצירה שלו בגלל שהיה קשה להם להתמודד עם האור הלא מחמיא הזה. הוא הציג את הקשיים, הבעיות, האכזריות. הוא לא עשה תשדיר שירות".
 
 
אהבות גדולות ויהודה לוי. יוסי וג'אגר של איתן פוקס
 אהבות גדולות ויהודה לוי. יוסי וג'אגר של איתן פוקס 
 צילום: יח"צ 
 
לחמן מוסיף: "לאנשים מקומיים מאוד קשה להתמודד עם כאבים אישיים בצורה כל כך עמוקה. את 'פריסיליה מלכת המדבר' היה אפשר לעשות רק במקום רחוק כמו אוסטרליה ולא כי חסרים פה דראג-קווינס. זה בסדר לעמוד על התופעה רק כשזה רחוק, כי ככה זה לא מייצג אותנו. בשנות השבעים והשמונים רצו להסתיר את הצדדים האלה של החיים".

ומהו המצב כיום?

"גם היום לקהילה מאוד קשה להתמודד עם הסרטים שלו בדיוק מאותה סיבה. בדיוק כמו שלקהילה קשה להתמודד עם הסרטים של יאיר הוכנר ומקבלים את הסרטים של איתן פוקס. למה? כי אין בהם שום דבר חתרני. הם יפים, הם טובים, יש שם אהבות גדולות, יש שם שלג ויש שם יהודה לוי. בארץ מחפשים את המיינסטרים ההוליוודי. גל ופוקס עשו דבר מדהים לטובת הקהילה, הם גרמו בזמנו לכולם להזיל דמעות על שני הומואים מסכנים והכניסו את הדברים האלה לכל בית. זה המון, אבל זה לא צריך להיות רק".

מלבד התכנים, גוטמן היה הראשון שהתעמק בפן החזותי ותבע את חותמו באסתטיות המאפיינת את יצירותיו ובקפדנות ויזואלית וגרפית, בתקופה של קולנוע סגפני שהעדיף להעמיק בעלילה. היום זה דבר שגור, אך במידה רבה יש לייחס לו את האסתטיקה הקולנועית שלנו.
 
"קילף עד השורש". סמדר קילצ'נסקי
 "קילף עד השורש". סמדר קילצ'נסקי 
 צילום: יח"צ 
 
גם שחקנים רבים שנתנו בסרטיו את הופעותיהם המרגשות והזכורות ביותר התגלו בזכותו. סמדר קילצ'נסקי, שזכתה בפרס המסחר והתעשייה לשחקנית השנה על משחקה ב"בר 51", מספרת על העבודה מול גוטמן: "הגענו לסט כשאנחנו יודעים בדיוק מה אנחנו עושים, ניואנס אחר ניואנס. הוא הצליח להוציא מהשחקנים בדיוק את מה שהוא רצה, קילף עד השורש. הוא ידע למצוא קודים וקיצורי דרך כדי להגיע אליך. הוא היה מדהים בפרגון שלו, לעבוד איתו היה כמו לשיר".

יונתן סגל שגם זכה על תפקידו בסרט ("נגוע") בפרס השחקן הטוב ביותר מטעם משרד המסחר והתעשייה: "אני לחלוטין סמכתי עליו. הוא ידע להבחין בכל זיוף הכי קטן, ומייד היה עוצר ואומר 'לא מאמין לך'. עם זאת הוא היה מאוד מפרגן ומאוד אהב את השחקנים שלו".
 
 
גם רבקה מיכאלי, על אף היותה שחקנית פריים-טיים מצליחה בתקופה של טלוויזיה עם ערוץ יחיד, ולא ממש נזקקה לתפקיד בסרט שוליים, לא יכלה לסרב לבמאי יפה התואר לאחר ההצעה לשחק ב"חסד מופלא" שם גילמה למעשה את אימו של נשא האיידס: "כשאני רואה בחור יפה אני ישר אומרת כן", היא נזכרת. "הוא היה פשוט נסיך והיתה לו גלימה שחורה. אני זוכרת שאחרי שקראתי את הטקסט שאלתי אותו – 'למה אני? לא לוקחים אותי ברצינות בכלל', והוא ענה לי 'כי יש לך עיניים עצובות'".

הוא אחד מהקורבנות הקשים של המחלה הזאת וכמה חבל שהוא נקטף". מסכמת מיכאלי. "עדיין כואב לי הלב. בזמנו זו היתה מחלה קטלנית, היום אפשר להפוך אותה לכרונית אבל לא מתים ממנה. הוא היה אחד הבחורים הכי יפים שראיתי בימי חיי".
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by