בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
מרלנה על הקיר 
 
 
דנה פלג, הזמן הוורוד

גדולה מהחיים, חזקה, ערמומית, מנשקת נשים על המסך הגדול ומפלרטטת עם גברים אירופאים בחליפה גברית. מרלנה דיטריך הייתה האייקון הלסבי הראשון של דנה פלג

 
 
 
 
 
 
 
 
 
היא היתה האייקון הלסבי הראשון שלי. אני זוכרת במעומעם שסבתא שלי העריצה אותה. או שאולי המצאתי לעצמי סיפור כזה כדי להסביר את העובדה שבאמצע שנות התשעים, עם כל הג'וליה רוברטסיות והמדונות, כולן באור מלא ובצבע, לוח השעם בחדר שלי מלא בגלויות של גיבורה משנות השלושים, הארבעים והחמישים, בשחור-לבן. קשה לי עד היום לומר מהי התמונה המועדפת עלי: מרלנה (כך אני נוהגת לקרוא לה בחיבה, בנו"ן סגולה, כמו שקראו לה, מן הסתם, כשנולדה בברלין ב-1902) במקטורן וסיגריה, מישירה אלי מבט בתמונה מהסרט "מרוקו" (שבה נישקה אשה, לראשונה בקולנוע!), או אולי היצור החתולי שנכרך בפרווה צמרירית סביב משקוף דלת בסרט "תשוקה".

נדמה לי שזה המסתורין שלה שמשך אותי יותר מכול. יותר מעצמות הלחיים הגבוהות ומפני החרסינה המושלמות, שמעולם לא נפגמו, יותר מהקול הצרוד עם המבטא הספק גרמני ספק צרפתי, אולי אפילו יותר מהגוף הדקיק והמושלם הזה, לעולם סקסי, בחליפת מכנסיים גברית או בשמלה וגרבי רשת, וכמעט תמיד עם סיגריה ביד, אבל בלי קמטים מסביב לפה או שפתון מרוח. אני זוכרת פוסטר שלה בסינמטק בירושלים, פניה מביטות למעלה, עם עצמות הלחיים והאף. נשבעת לכם, זו לא הגזמה: הנשימה שלי נעתקה כשראיתי אותה שם. בעיני, השלמות התגלמה אז בפניה של מרלן דיטריך, שהתמזגו לתוך הרקע השחור. מעולם, אגב, לא הצלחתי למצוא את הפוסטר הזה, לא בפריס, לא בניו-יורק ואפילו לא בברלין.

הוליווד מתחלקת לשניים, כך אומרים, לשחקנים ולכוכבים. השחקנים מסוגלים לשחק כמעט כל דמות, אבל למרות כשרונם, לרוב הם חיים בצל הזוהר שממנו נהנים הכוכבים. הכוכבים, מוכשרים או לא, מסוגלים לשחק רק דמות אחת, בדרך כלל כובשת מאוד וכריזמטית. הם עצמם, יש להניח. לפעמים הם מתערבבים ויוצרים ז'אנרים משל עצמם (וודי אלן, למשל). לא כך במקרה של מרלן דיטריך. מרלנה שלי היא כוכבת הוליוודית אמיתית. בין אם תשחק זמרת ברים לבנה ובין אם שודדת יהלומים ערמומית או רעיה נקמנית ("עד התביעה"), תמיד אני יודעת מי תהיה שם: אשה קשוחה, יפה, מסתורית, שמסובבת את כולם בכחש, אבל גם כואבת מבפנים. האם זו היתה מרלנה האמיתית או רק השתקפות שלי?

ניסיתי לבדוק את זה. פעם אחת מצאתי אצל ידידה את הביוגרפיה עבת הכרס שלה, באנגלית, כמובן. התחלתי לעיין בה, אבל כשהגיע הזמן לחזור הביתה, אפילו לא ביקשתי לשאול אותה. בהזדמנות אחרת שאלתי סרט דוקומנטרי שבו היא התראיינה, אבל הקול שלה נשמע רק ברקע, היא סירבה להיחשף מול המצלמה, ולא הצלחתי להבין מה היא אומרת. באמצע לחצתי על stop. אחר כך התחלתי לקרוא כל מיני פיסות מידע. בכתבה על כוכבות עבר שמתו עריריות נאמר שמרוב ניתוחים פלסטיים, היא נאלצה לאסוף את העור העודף שלה במין קוקו מאחור. בכתבה אחרת גיליתי שהיה לה רומן עם קלודט קולברט ("זה קרה לילה אחד", שבו לוקח לגארי קופר סרט שלם לשכנע אותה להיכנס איתו למיטה), אחת הקומיקאיות החמודות ביותר בהוליווד של שנות השלושים, וגם עם גרטה גארבו, עוד אלילה לסבית ("המלכה קריסטינה" הג'נדרבנדרית הבלתי נשכחת). המחשבה הזאת הטיסה את הפנטזיות שלי אל-על. השיא היה כשפגשתי מישהו שהכיר אותה. הוא הביא לה זר פרחים אחרי הופעה בניו-יורק. בתגובה, היא הזמינה אותו ואת חברתו דאז לארוחת ערב. הבחור הנרגש חשב שזה בזכותו, אבל לאורך כל הערב, כך סיפר לי, היא התחילה עם חברתו דאז. האירוע התרחש בשנה שבה נולדתי וגרם לי צער עמוק, אם כי בלתי ריאלי לחלוטין. כפסע היה ביני לבין מרלנה המסתורית והחמקמקה שלי, לא?

וכך נהגתי לנסוע לי לאוניברסיטה בחורפים ובסתווים הירושלמיים, לשמוע אותה בווקמן ולדמיין שאני באיזשהו מועדון לילה באירופה שאחרי, או אולי לפני המלחמה, בהופעה שלה. כשהיא שרה לי "Men cluster around me, like moth around the flame, and if their wings break, I know I’m not the one to blame" ("גברים נאספים סביבי כמו עשים מסביב ללהבה, ואם כנפיהם נשברות, אני יודעת שאין זו אשמתי"), וידעתי בדיוק למה.

רציתי לשבת בדראג על במה, ללבוש שמלת קטיפה, לאחוז בסיגריה עם פומית (אני לא מעשנת) ולשיר לה: "You do something to me, something that completely mystifies me" ("את עושה לי משהו, משהו חמקמק ומסתורי"). כמעט עשיתי את זה. ברגע האחרון הבנתי שזה לא זה. אני פשוט לא אהיה מרלנה. אולי היא עצמה לא היתה כזו מעולם, וזו היתה רק דמות שגילמה בסרטים. מי יודע?

זה היה בשנתיים הראשונות לאחר יציאתי מהארון, פחות או יותר. לסביות וביסקסואליות במיוחד היו בשבילי אז ארץ חדשה ולא נודעת עדיין. גרו בה נשים כמו מרלנה וגרטה ו-ווירג'יניה וולף (וגם קיי די לאנג), נשים סקסיות ומסתוריות וחכמות, פמיות ובוצ'יות וטום בויס, ואני רציתי להיות כולן. חקרתי את הזהות שלי במרץ, בימים כתבתי עבודות, בלילות חלמתי על אלילות. לאט לאט ענן המסתורין הזה התפזר, ומאחוריו התגלו חיי היומיום שלי: חיים עם בת זוג בדירה עם דגל גאווה וחתולה ואולי גם ילד אחד או שניים, מתישהו.

גלויה אחת של מרלנה מאותה תקופה נמצאת אצלי עדיין, ליד תמונה של סבתא שלי בצעירותה. מדי פעם אני מתבוננת בה. לפעמים אני חושבת שהיא נורא יפה. לפעמים היא נראית לי רזה מדי, ואני תוהה כמה טונות איפור ומחוכים היא היתה צריכה לסבול, וכמה אומללה היא בטח היתה, עם דיאטות ומתיחות פנים אינסופיות. לפני כמה ימים שמעתי שוב את הדיסק שלה. הפעם חשבתי על עצמי, והרגשתי כל כך מבורכת ובת מזל - בת מזל שאני יכולה לחיות חיים בצבע, באור מלא, בלי מסכי עשן ובלי עניינים, פשוט כמו שאני. נדמה לי שלמרלן דיטריך הגדולה, היפה, הסקסית, לא היה מזל כזה.

יש לך אייקון נשי לספר לנו עליו? את מוזמנת לפנות למערכת הזמן הוורוד בטל: 03-5167311.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by