בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
ספרות 
האח הגדול נולד ב-1984 
 
  צילום: מתוך הסרט ``1984``    
ספרות |
 
עמית קלינג

ביום בו חוזר "האח הגדול" למסך הקטן, עמית קלינג חוזר בזמן ל-1984 ולרומן שהכניס לחיינו את המושג. שליפה מהארכיון

 
 
 
 
 
 
 
 
 
פניה של הדיסטופיה
 פניה של הדיסטופיה 
 צילום: עטיפת הספר 1984 
 
האופן בו "1984” של ג'ורג' אורוול יצר שיח חדש והטביע מגוון רחב של מילים וביטויים (בראשם "שיחדש", שפה בדיונית המשכתבת את המציאות באמצעות הטמעת מונחים מסוימים וסילוקם של אחרים, ו"האח הגדול", העריץ הכל-רואה השולט על אוקאניה – אנגליה העתידית של הרומן) שמופיעים בכמעט כל שפה מערבית מותיר טעם מר של אירוניה על הלשון. “1984” הוא רומן של שתי פעולות עיקריות: של דיבור ושל מבט. וינסטון סמית', גיבורו החי בחברה טוטליטרית בלתי אפשרית ומחוסרת פרטיות כציווי ממשלתי, עובד ב"משרד האמת", ותפקידו הוא "לתקן" את המסמכים ההיסטוריים בהתאם לקו המפלגה המשתנה מדי יום ביומו.

השפה הרזה, דלת הדימויים בה טווה אורוול את סיפורו, מתכתבת הן עם ה"שיחדש", שתמידית מקצצת עוד ועוד מילים לטובת הלחמים משונים, שמטרתם הבלתי מוצהרת היא לצמצם את יכולת ההתבטאות (שאצל אורוול מתקשרת לעצמאות ומכאן גם ליכולת ההתקוממות), והן עם הדלות החומרית בה חיים גיבורי הרומן. דירות זעירות, רחובות אפורים - “1984”, אם לא המציא את הז'אנר הדיסטופי, אז לבטח עיצב לו צורה ופנים.
 
 אם נתנער לרגע ממה שה'שיחדש' הישראלי מכתיב לנו, אולי נבין כמה משונה לראות אזכור לספר כל כך אפל מופיע בפריים טיים הטלוויזיוני, במה שאמור, לכאורה, להוות בידור קליל 
אך התמה השנייה, והמהותית יותר בספר, היא של פונקציית המבט. “האח הגדול" התקבע בתודעת הציבור, גם אצל אלו שקראו את הספר, רק בתור "מביט", ואכן, מצלמות האבטחה מפוזרות בעולם המתואר כאן בכל פינה. אין זווית שאינה נתונה לפיקוח מתמיד, גם אם השאלה 'האם מישהו למעשה מביט דרך אותן מצלמות', נותרת בלתי פתורה (הרי מעקב מוחלט אחר כל תושב הוא דבר בלתי אפשרי מבחינה מעשית). גם המבט האולי-עיוור הזה של המצלמה מספיק על מנת לייצר סביבה של ציות מוחלט, והדבר אשר מסית את סמית' מ"דרך הישר" הוא גילוי טעות אדריכלית בדירתו, שיוצרת לו פינה קטנה של פרטיות. אבל בל נשכח שהמבט הוא אף פעם לא חד-כיווני; אזרחי אוקאניה מביטים גם זה על זה (ומקפידים להלשין זה על זה לרשויות) וכמובן, צופים גם ב"טלצגים" המפוזרים בכל מקום, בולעים תעמולה על בסיס קבוע.
 

אסירים מבחירה

מתכתב עם אורוול. יוסי בובליל
 מתכתב עם אורוול. יוסי בובליל 
 צילום: מתוך "האח הגדול" 
 
ההתקדמות הטכנולוגית העכשווית מחזירה את אורוול לסדר היום, גם מנקודות לא צפויות. רבים יגידו שהתקשורת בימינו החליפה את התפקיד שיוחס לממשלות בעבר, ושהתאגידים הם הרודנים החדשים. בכל אופן, אם נתנער לרגע ממה שה"שיחדש" הישראלי מכתיב לנו, אולי נבין כמה משונה לראות אזכור לספר כל כך אפל מופיע בפריים טיים הטלוויזיוני, במה שאמור, לכאורה, להוות בידור קליל. אבל מצד שני, קשה לחשוב על רפרנס הולם יותר. תוכניות הריאליטי רק ממחישות בצורה הברורה ביותר את הדיאלוג המסובך שהטלוויזיה מנהלת עם מיליוני צופיה.
 
 
 
לכאורה, הם, הנצפים, הם משוללי הפרטיות המכניסים אותנו, היושבים בבית, האלמונים, לכל פינה בחייהם. תחושת הכוח הזו משכרת. אבל ביום שלמחרת, כשהם הופכים לנושא השיחה ההכרחי שלנו, לדבר אוטומטי המקשר בין שני זרים המבקשים לתקשר, כבר לא ממש ברור מי מייצר את מי.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by