בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
עירוניה 
לילי בלום 
 
 כתב וצילם: שי אפשטיין   
עירוניה |
 

בר אפלולי, בחורה מסתורית ומכשפת וגעגועים לאינטימיות החמקמקה של מועדוני לילינבלום. שי אפשטיין במסע לילי

 
 
 
 
 
 
 
 
 

 
 
ראיתי אותה חוצה את הבר וניגשת לעברי. ישבתי בפינה הקרובה לדלת, בחברת ידיד ותיק. פיטפטנו, לגמנו בירה והחלפנו חוויות מהזמן שחלף. נמוכת קומה, בעלת שיער שחור מתולתל, היא נעצרה, הביטה בי לרגע ואז מסרה לי כרטיס ביקור כהה. בעלטה ששררה לא הצלחתי להפיק מילים מהאותיות המודפסות. החלקתי עליו את קצות אצבעותיי בשתיקה ונשענתי לאחור. מבטנו הצטלבו, היא חייכה ויצאה אל הקור.
"ראית מה זה?!", אמרתי לארז. "פיק אפ בר, חביבי, מה ציפית?" הוא חייך ונתן בי מבט של אב גאה, "צא אחריה, גבר, נו. היא מחכה לך". נתתי מבט חטוף בכרטיס - "לילי בלום", היה רשום שם באותיות מוזהבות. זינקתי ויצאתי אל אוויר הרחוב שסדק את ריאותיי. מספר זוגות גלשו דרומה במורד לילינבלום, נדדו חבוקים מבר אחד למשנהו. ליד הננוצ'קה, מתחת לפנס רחוב נשען בחור על קיר, עישן סיגריה בעצבנות. בזוית העין הבחנתי בה רצה ונעלמת שמאלה בפינת נחלת בנימין. פתחתי גם אני בריצה.

 
 
 
די מהר הבנתי שהיא חמקה. הבטתי בכרטיס. האותיות הקטנות המוזהבות התקלפו ונצנצים קטנים ניקדו לי את האף. על מצחי נדבקו הספרות אחת ושבע. כששבתי לבר, ארז כבר לא היה שם. הברמן אמר שהחשבון שולם. סימסתי לו "בפעם הבאה עליי", נתתי את השלוק האחרון ויצאתי חזרה לרחוב. ארז עמד על המדרכה, ולילי לצידו. "מה?" שאלתי, "מה נהיה?" היא חייכה, כעת שמתי לב שהתנשפה בכבדות. "תראה את מי מצאתי ליד אחד העם", הוא צהל. "אני מצטערת, יש בחור שמטריד אותי כאן קבוע. כשיצאתי הוא חיכה בחוץ והתחיל לשלוח ידיים, הייתי חייבת לברוח". "מי זה הבנזונה? ראית אותו ארז?", שאלתי והוא הניד ראשו לשלילה. "לא חשוב, זו לא פעם ראשונה", היא הוסיפה, "אני מבלה הרבה בפיק אפ וזה קורה". ארז פיהק, התנצל ואמר שהוא סוגר ת'בסטה. נותרתי איתה. חשבתי לעצמי שפעם היו כאן יותר ברים אינטימיים, שניגנו מוזיקה איכותית, משובחת.

 
 
כמו השסק ז"ל בימיו הטובים. והיום? רובם סגורים. חוץ מהצוזאמן ועוד אחד או שניים - בעיקר דאנס ברים לחי"רניקים חרמנים, פקידות פלוגתיות ופקידי עירייה גרושים שנחנקים בזריחה מהזרע של עצמם. אלו המסייעים לסגור במו ידיהם את אותם ברים ותיקים. כרישי התיקלוט כבר יודעים לספר שהבא בתור להסגר הוא הריף ראף, שנמצא לא רחוק משם. שוטטנו דרומה במורד הרחוב, ליד דלת המשמש היא גרדה לי את ה-17 מהמצח והכניסה את מספר הטלפון שלה לזכרון הנייד שלי. כשהגענו ללילינבלום 9, נעצרנו מול חורבת מלון אלקונין צנטרל, פעם בית המלון הראשון של תל-אביב. סיפרתי לה שבן גוריון פעם ישן בו.

 
 
הירח זרח וחזית החורבה נצצה מרטיבות. נכנסנו פנימה דרך פרצה בחומת האבן. החלל היה שוקק כתובות גרפיטי עלומות. מיששתי את דרכי. רוחות שועי עולם נסקו אל לובי המלון, גמעו בכתונת לילה שקופה כוסית משקה דימיוני. לילי עשתה סיבוב, נעלמה וצצה חזרה. היא נצמדה אליי ולחשה באוזני: "טל, קוראים לי טל, אני יח"צנית של הלימה לימה". לרגע היה לי נדמה שגביש קרח ננעץ באוזני. "ככה אני, מסתובבת בין ברים ומועדונים ברחוב, מושכת לקוחות. אבל איתך זה היה אחרת, וההוא באמת רדף אחריי".

 
 
פנינו לחזור. הרחוב, שפעם שימש כמקום מרבצם של "חלפני הדולר השחור" דמם כעת. בין סורגי הניקוז שבכביש חלחלו מי גשמים בלחישה. בהרצל פנינו שמאלה וגלשנו באיטיות בכיוון הים אל הדירה שלה. "מה שלא יגידו, אני אוהב את הרובע הזה", שפתיי רעדו מקור ,"ובעיקר אני אוהב ברים קטנים. ושתדעי כמה שלא ינסו לחסל אותם הם ישובו לבעוט, כעורק ראשי בגוף האורבני המתפורר". מעדתי שתוי לתוך שלולית עמוקה. היא צחקה. כעבור כמה דקות, מחלונה, צפיתי בזריחה הקפואה מטפסת על קו הרקיע של העיר. ברגע ההוא היא הייתה יפה מתמיד ולי - לי לא היה חסר דבר אחד בעולם.
 
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by