בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
המשאית הריקה 
 
 מחריד ומלטף. מתוך עטיפת הספר   
 
ראובן רייכמן

המוברים התחמנים של אסף גברון לא השאירו אחריהם שום מטען בשביל ראובן רייכמן

 
 
 
 
 
 
 
 
 
מדי פעם אני עוד מחליק באצבעותי על בליטות הכסף של אסף גברון, בדיוק כפי שאצבעותיו של גברון עצמו בוודאי משתהות עליהן. עטיפת "מובינג", ספרו החדש ששמו חקוק עליו בענק ובנוצץ, אמנם מעוצבת בסגנון של רומני הזבל וספרי הטיסה האמריקניים, אבל יש בה גם משהו מאופק יותר, מהוקצע יותר. היא רומזת שגברון, שנחשב פעם להבטחה קטנה בספרות העברית - תיאורי האלימות המפורטים ב"מין בבית העלמין" הוציאו לו שם נועז וחתרני - לא נטש את היומרה לכתוב יותר מאשר סתם ספר מתח.

לפני הכתיבה, כך כתוב על גב העטיפה, גברון נסע לארצות הברית ועבד בחברת הובלות לצורך תחקיר. התוצאות מרשימות: הוא מצליח לתאר באופן מהימן וחי את האווירה של הישראלים הצעירים באמריקה, אלה שבאו לעשות את המכה. הספר קולח, העמודים עפים מתחת לאצבעות.

הישראלים, שלא במקרה, שולטים בשוק המובינג בארצות הברית. למעשה, הם משרטטים את דיוקנו העכשווי, הקפיטליסטי, של היהודי הנודד: במקום לנוע סתם, עקורים ונטולי מולדת, הם מעמיסים על גבם השחוח ספה או שתיים ומרוויחים מעט כסף.

איזי וג'ונסי, המועסקים בחברת סבבה מובינג אנד סטוראג' - חברה עם משאית אחת, המתפרנסת מהשאריות שמותירות החברות הגדולות - מנסים באופן לא מודע להימלט מהגורל הזה. הם מחליטים לקחת את העניינים לידיים, לגרוף את הירוקים. אין להם תוכנית מדוייקת, פרט לאחת: לדפוק את הבוס הנוכל שלהם, חיים גליל, ששיטת העבודה היהודית שלו, כמו של שאר החברות, היא לחייב את הלקוחות במחירים מופקעים, ולסרב לפרוק להם את הרהיטים מהמשאית עד שישלמו.

השניים מחליטים לברוח עם המשאית כשהיא מלאה בציורים יקרי ערך של זוג קשיש. לדעתם, זוהי עשיית צדק היסטורי, כי הזקנים נראים נאצים והתמונות מן הסתם נגנבו מיהודים. אבל הם לא מודעים לכך שבתא המטען יש גם רכוש אחר, שחשוב מאוד למאפיה האוקראינית. כך, איזי וג'ונסי משוטטים באמריקה חסרי מעש, מבלי לדעת בדיוק מה יהיה הצעד הבא שלהם. בעקבותיהם דולקים הקרימינלים הרוסים, סוכנים נוגים של האף-בי-איי וכמובן הבוס הנלעג שלהם, שמשמש כהרפיה קומית.

הספר שומר על אותנטיות. הוא כתוב במין עברית מאונגלזת, שזורמת באופן משכנע, והדמויות מייצגות את החלק האחורי של אמריקה תוך הימנעות סבירה מסטריאוטיפים. גברון מקיא פרטים - לעתים זה חינני, כמו התיאור של העיר הנסתרת של קומות השירות בניו יורק, שאדם עשיר לעולם לא יכיר, ולעתים מעיק, כמו ההסבר המיותר על קרייזי הורס, האינדיאני המאוהב.

אבל, למרות שכל המרכיבים הנכונים נמזגו יחד, הנוסחה לא עובדת. הספר נקרא בשקיקה, אך השיא ממאן להגיע. גברון, כמו חיפושית המגלגלת לפניה כדור של זבל, רק מזיז את הדמויות ממקום למקום. הוא עושה זאת במרץ, להוט - כמו גיבוריו - "לעשות את המכה", אך לשווא. הוא לא מצליח ליצור מתח.

באופן אירוני, מה שמונע מ"מובינג" להיות ספר מצויין באמת היא דווקא התחושה שגברון ניסה ליצור משהו בעל משמעות. התענוג שבקריאת רבי מכר בכריכה רכה היא הידיעה שזהו רק עשן על פני המים - הם מחרידים מעט את הקורא, ואז מלטפים אותו ומתפוגגים. ב"מובינג", לעומת זאת, יש תחושה שמאחורי המלים עומד אסף גברון ויש לו משהו פסאודו-חתרני לומר. אבל גברון, בעברית לא מאונגלזת, זה גבר קטן מאוד.

___________________________________
מובינג, מאת אסף גברון, (הוצאת זמורה-ביתן)
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by