בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
מה מדליק אותי 
בגבולות הסביר 
 
  צילום: יח``צ    
מה מדליק אותי |
 
עמית קלינג

לא חשבנו שנצליח להדליק את עמית קלינג, אבל אז התחלנו להציב לו גבולות, כמו שעשו פעם היצ'קוק וביורק (לא שאנחנו משווים, כן?) ומסתבר שזה ממש עושה לו את זה

 
 
 
 
 
 
 
 
 


אני לא אוהב חוקים. מעולם לא הייתי טיפוס של מסגרות. אם אתם רוצים לדעת כמה אני טוב עם דד-ליינים, תשאלו את העורכים היקרים של ערוץ תרבות ובידור ותתכוננו נפשית לתגובה רגשית חזקה (שאגות צחוק או בכי תמרורים, תלוי בתזמון). ועדיין, בכל פעם שאני מנסה ליצור משהו – טקסט, מוזיקה, כל דבר, בעצם – ומגלה שאני לא מצליח, אני מנסה להטיל על עצמי מגבלה כלשהי ולראות מה יוצא. אני כמעט נבוך מהאופן הזה שבו אני מקבל השראה מדהימה מצמצום שדה הפעולה האפשרי, אבל מה לעשות? הידיעה שפתאום אני לא יכול לעשות כך או אחרת, מפקסת אותי מיד, ומציבה אותי כמעט תמיד על הדרך אל המטרה.

לכן אחד הדברים שמדליקים אותי באומנות הן יצירות שנעשו בהגבלה עצמית מכוונת של היוצרים. בין אם מדובר בסרטים שנעשים מתוך כוונה תחילה בהגבלה טכנית (אני נזכר ב"החבל" של היצ'קוק, שצולם כולו בשוט אחד, אבל גם בחירה אסתטית בצילום בשחור-לבן כיום הולמת את ההגדרה) ובין אם מדובר בשירת הייקו – שפועלת במסגרות נוקשות של הגבלות צורה ותוכן, נדמה לי שכאשר יוצר מטיל על עצמו כללי עבודה ומסרב לחרוג מהם, הוא לא רק מצמצם את מגוון האפשרויות האינסופי והמבלבל שבפניו הוא חשוף תמידית, אלא גם, דרך ההגבלות עצמן, מזהה את מה שבאמת חשוב לו ביצירה. למשל, אסכולת "דוגמה 95” של לארס פון-טרייר מגבילה מאד את ההפקה של הסרט, ובכך מדגישה עצמאות ומינימליזם.
 
המהפכני של DJ Shadow
 המהפכני של DJ Shadow 
 צילום: עטיפת האלבום 
 
DJ Shadow, למשל, שיצר את האלבום הקלאסי והמהפכני Entroducing, הגביל את עצמו לעבודה עם דגימות בלבד, ובכך הפך את עצמו לארכיאולוג מוזיקלי; את עבודתו עם מה שניתן להגדיר בעצם כציטוטים, אפשר להשוות ל"פרויקט הפסאז'ים" של הפילוסוף היהודי-גרמני וולטר בנימין (1892-1940), אסופה בלתי גמורה של טקסטים העוסקים בחיים בפריז של המאה ה-19. בנימין, במקום לכתוב היסטוריה, ניסה לארוג אותה מתוך פרגמנטים מהתקופה ואת הפרשנויות שלו מסר או מתוך האופן בו הציטוטים הוצמדו זה לזה,וכן דרך הערות שוליים שצירף למכלול המסובך הזה. גם הסופר היהודי-צרפתי המנוח, ז'ורז' פרק, עבד עם שלל חוקים והגבלות שהטיל על עצמו בנסיון ליצור ספרות חדשה במה שניתן להגדיר כמעט כתנאי מעבדה. למשל, את הרומן La Disparition, שאורכו כ300- עמודים, כתב בלא שימוש באות E.
 
 
כמובן שלא כל חוק שמאמצים בכתיבה יגרום ללידתה של יצירת מופת. ביורק, למשל, הקליטה את Medulla המשעמם סביב הרעיון של שימוש אך ורק בקול האנושי (שעובר אצלה אינספור עיבודים ומניפולציות). קונספט מעניין, ללא ספק, אבל הביצוע שלו לוקה בחסר. ולפעמים יצירות מופת נולדות דווקא מתוך השתוללות חסרת רסן. אין אסופה של כללים שיביאו ליצירתה של אומנות טובה. אבל אם חושבים מספיק על המדיום שבו עובדים, אפשר למצוא לפחות דרך ליצור משהו חדשני. זה אולי לא מספיק, אבל זה בהחלט משהו להתחיל איתו ולהדלק עליו.

לכל הטורים של "מה מדליק אותי"
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by