בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
זכות השיבה 
 
 
עידית גיל-אשל

עידית גיל-אשל מציעה לשמור קרוב את האלבום החדש של אז'יאן דאב פאונדיישן, אבל את קודמיו קרוב יותר

 
 
 
 
 
 
 
 
 
למרות שלכאורה אין עיתוי טוב יותר לאלבום חדש של אז'יאן דאב פאונדיישן (ומעתה ואילך פשוט ADF ) מאשר המלחמה המשונה אך המעניינת של האמריקנים והבריטים בעיראק, הרי שקשה שלא להודות כי על אף האיכויות המקובעות והבלתי ניתנות להכחדה של הקולקטיב הפרטיזני המעולה הזה, האלבום החדש שלהם מתקשה לעמוד בציפיות ההכרחיות.

בעצם, לאוזן בלתי מתורגלת, מרבית המרכיבים המוסיקליים הקבועים של ADF - אלה שהפכו אותה לאחת הלהקות המרגשות, המעניינות, המקצועניות והבלתי מתפשרות מבחינה אמנותית - נמצאים ב"Enemy of the Enemy" כאילו אין מצב חרום: 12 קטעים סוערים, שמתנדנדים בתזזיתיות מסורתית בין ג'אנגל הבית לפאנק, לרגאיי, דאב היפ הופ וטריפ הופ, בטבעיות משוחררת שמכריחה אותנו לחשוב כאילו כך אמורים היו כל הדברים להישמע מאז ומעולם.

גם ההפקה והסאונד, למשל בסינגל הראשון מתוך האלבום שגם פותח אותו, "Fortress Europe" העתידני, רק השתפרו בהשוואה לאלבום הקודם של החבורה, והשפעות הביקור הארוך שערכה ב-2000 בברזיל ניכרות (אם כי יהיה מי שייטען, ואני אצטרף, כי לא ניכרות מספיק).

אבל למרות כל האמור לעיל, נראה כי לעזיבתו של האמסי המעולה של ADF, דידר זאמאן, שפרש לפני שלוש שנים לטובת פעילות חברתית וככה, נודעות השפעות שמרחיקות אל מעבר לאלו הווקאליות והברורות מאליהן. אך אם להידרש קודם כל לאלה, הרי שמחליפיו של זאמאן על המיקרופון, ספקס ואקטרוואטה, נותנים עבודה לא רעה יחסית למעריצים של נלי, אבל חסרים את האיכויות הייחודיות והמצמיתות של זאמאן – ולעזאזל, לא צריכים להיות אייל רוב בשביל לעלות על זה.

בכל זאת, גם במישורים האחרים, אותם קשה יותר לייחס בהכרח לעזיבתו של זאמאן, ADF חסרים משהו. לעיתים אלו קטעים שמתחילים טוב אבל לא הולכים לשום מקום (כמו "2 Face" החנוני או "Rise to the challenge" שאמור, על פי הערות השוליים, לחגוג את הכיף שבמוסיקה, אבל די ממצה אותו אחרי כחצי דקה) ולפעמים, כפי שבא הכי טוב לידי ביטוי ב"Fortress Europe", פשוט חסר לגלגול החדש של ADF את הפני לפאונד בשביל להזכיר לנו איך אמור באמת קטע פאנק-ג'אנגל רצחני להישמע (ואני לא מזכירה בכלל את המילים המביכות). גם בלדת הטריפ הופ הנחמדה עם שינייד או'קונור לא ממריאה אל מעבר למקומות אליהם הגיע הז'אנר ב-95'.

הרגעים היותר חזקים ב"אנמי אוף דה אנמי" – ושלא ייצא שאמרתי שאין כאלה – הם הקטעים בהם מרשים לעצמם ד"ר דאס, צ'נדראסוניק, סאן ג'יי והשאר לצאת מהקווים, לעבר צלילים ומקצבים הרפתקניים וחקרניים יותר. כאלה הם "19 Rebellions" עם הלוק אנד פ'יל הברזילאי, האפ-ליפטר "Power to the small masses" ושני הקטעים האינסטרומנטלים המעולים ברבע האחרון של האלבום – ללא ספק החלק היותר חזק בו.

פסגת האלבום מגיעה בסופו, עם שיר הנושא, שדווקא לא מציע שום בשורה חדשה, אבל מכיל את כל מה ש-ADF הראו לנו במשך השנים שהם יודעים לעשות באופן מושלם: שיר סוער, מקפיץ ומדבק, עם סאונד מצויין ומילות פוסט 11 בספטמבר שיק, שמצליחות גם להגיד משהו על המצב. עדיין, ADF באלבום בינוני פלוס שווים את תשומת הלב של כל אדם הגון.

_______________________________________________________
Asian Dub Foundation: Enemy of the Enemy, (הליקון/Virgin)

האתר של ADF
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by