בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
עירוניה 
חסן חלילה ומנהרת הזמן 
 
 כתב וצילם: שי אפשטיין   
עירוניה |
 

שי אפשטיין לא תיאר לעצמו שבוקר רגיל בטיילת תל אביב יסתיים במפגש עם חבר חדש שברח מעזה המופגזת והתחמקות משוטרי מג"ב

 
 
 
 
 
 
 
 
 

 
 
חסן פינטז על טורקי קטן. הדי נפילות הפגזים הרעידו את הפינג'ן החלוד וגרגרי ההל רקדו על פני המים השחורים. בשעות שחלפו מאז ההפוגה הזמנית, הפגזות חיל האויר רק הלכו והתחזקו. הוא אסף את מטלטליו וחילץ עצמו מעמדת הש.ג. ההרוסה. במשך ימים כתשו מטוסי קרב את הגזרה ומרבית מעמיתיו למחלקה נהרגו. בעוד חסן קיפץ בין הריסות המבנים, הוא ידע כי זה עניין של זמן עד שהטילים יגיעו גם אליו וחיפש מסתור בטוח. כמאתיים מטרים מימינו הבחין חסן בפיר עמוק בקרקע, או מה שהיה נראה לו כפתחה של מנהרה. הוא הביט סביבו שוב ושוב וכשווידא כי נפש חיה אינה צופה בו השליך פנימה את תיקו וירד-גלש במדרונה.

 
 
 
שעת בוקר מוקדמת בטיילת חוף ירושלים. חמוש בשקית מלאה בחתיכות חלה, חציתי את הרברט סמואל מכיכר האופרה והתקרבתי באיטיות אל דבוקת יונים. הן הסתדרו מולי בסדר מופתי והמתינו למנת הפחמימות היומית שלהן. לקול המייתן התיישבתי על חומת טיילת ציץ' והבטתי בשמש החורפית שגירדה את השמיים. מי המזרקה זינקו מהכיכר; כמסך יהלומים, חיפו על טור המלונות הזולים ומכוני הליווי והסתירו את עליבותם. ואז זה קרה -
בנפול הקרקע התעופפו היונים ממקומם, מכונס במשק כנפיהן ניתרתי לאחור. מעבר לגבי, במרבד החול נפער בור עמוק האדמה; נדמה היה לי כי העולם קורס לנקודה בודדת. בעודי עומד נעוץ בקרקע מהופנט במחזה, הבחנתי כי משהו זע בפנים.

 
 
חסן לא הבין לאן גלשה נפשו. התוהו והקור שאפפו את ישותו מנעו יכולת לחשוב על כל הסבר הגיוני. לרגע קל מיצמץ בעפעפיו, כצמצם של מצלמה נסגר-נפתח ובפראות נשף החוצה את גרגרי החול שפקקו את נחיריו. ואני? אני בהיתי בו קפוא ומשותק. "איפה אני?" הוא שאל בערבית, "בתל-אביב" עניתי רועד "הנה, מגדל האופרה". "תל-אביב? אופרה? שו?". הוא חטף מידי את השקית ובלע את שריד הלחם שנותר בה.

 
 
כעבור כרבע שעה הפשרנו שנינו מההלם. "בוא", הצעתי, מפתיע גם אותי, "בוא ניקפוץ לאבולעפיה, זה פה מעבר לפינה. תאכל משהו בקטנה, תשתה גזוז ותחזור ישר במנהרה, הביתה".
"אִיסְמִי חסן, חסן חלילה" הוא הגיש לי כף יד בשרנית, בשעה שחצינו את הכביש ונכנסו לכיכר. חסן טבל את ראשו במי המזרקה וצחצח את שפמו העבות. רציתי לספר לו ששבוע כבר חלף מסיומו של המבצע, אבל הייתי נבוך, אז קשקשתי. "חסן, אתה רואה את מבנה הקשתות הזה", הצבעתי על בסיסו של מגדל האופרה. אתה יודע שבמלחמת העצמאות שלי, בזמן הנָכְבַּה שלך אני מתכוון, נאספה כאן הכנסת שלנו בפעם הראשונה? פה, בתוך קולנוע קסם". הוא הביט בי במבט תוהה. "קסם, שו הדא קסם יא חביבי? אִינְתָ מָאגְ'נוּן?". צחקתי. "נו... מג'יק יענו, מג'יק", הצבעתי בכיוון המנהרה שנפערה.

 
 
כעבור שעה קלה ניידת מג"ב עצרה בסמוך. חסן נדרך בבהלה. הוא חצה את הכביש בריצה לחוף ושמט את הארוחה שלו. קיפצתי אחריו ודילגתי מעל המאפים שהספיקו להידרס. השוטרים דלקו אחרינו. רצנו שנינו בכיוון המנהרה. "חסן", צעקתי תוך כדי ריצה, "אין לך מה לחזור לרצועה, הכל הרוס. אתה חייב לדעת". על שפת הבור הוא נעצר, שוטרי מג"ב קרבו במהירות. "מוּמְכִּן לַפ אִלִי בַּקַא?", שאל בחיוך. "מה", התחננתי שיסביר. "מוּמְכִּן לַפ אִלִי בַּקַא" הוא צעק, "עזזזההה!" זינק לבור ונעלם.

עוד באותה שעה, בצאת השמש חזרו יונים לפקוד את הטיילת. לאחר תחקיר בטחוני קצר שבתי גם אני לשם ופיררתי עבורם שאריות סמבוסק שאספתי מהכביש. "תוכל לארוז את לי מה שנשאר" זה מה ששאל דקה לפני שנעלם, אבל היונים המחייכות חיסלו כבר את הכל.
 
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by