בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
גוש בשד הארוטי 
 
 מין מצמית ודכאני. מתוך עטיפת הספר   
 
יוענה גונן

יוענה גונן קראה את "שם יש שושנים - סופרות ישראליות כותבות ארוטיקה", ובמקום להתחרמן גילתה שם את הכאב, האובדן והמצוקה שבמיניות הנשית

 
 
 
 
 
 
 
 
 
הספר "שם יש שושנים - סופרות ישראליות כותבות ארוטיקה" הוא נסיון מרשים לכונן דיבור ארוטי נשי, בעברית, מנקודת מבט נשית. אלא שיותר משהספר הזה מחרמן, הוא מדכא. הוא מדכא, מכיוון שהוא כלל לא עוסק בארוטיקה נשית, למרות שמו. נדמה שנכון יותר היה לקרוא לו "סופרות ישראליות כותבות על מיניות נשית". הסופרות בקובץ רובן עוסקות במקומות של הכאב, האובדן והמצוקה שבמיניות הנשית. לא מקומות ארוטיים במיוחד.

באחרית הדבר המרתקת שלה לספר, כותבת ד"ר רוני הלפרן ש"יש גוש בשד הארוטי של ספרות הנשים הישראלית". הלפרן אמנם מציעה את אותה הבחנה מיושנת בין ארוטיקה לפורנוגרפיה (שכבר הסברתי מדוע בעיניי היא הבחנה מעמדית), אבל גם לשיטתה הסיפורים בקובץ הזה הם לא סיפורים ארוטיים. הם סיפורים "על ארוטיקה. זהו הבדל דרמטי [...] בעבור נשים רבות וכותבות רבות, ארוטיקה היא אתר של כאב, של פצע, של טראומה".

נעשה עוול לספר, מצד מחלקת המכירות כנראה, כשהוא הוגדר כספר ארוטי. זה אמנם הרבה יותר קורץ, אבל זה חוטא למציאות של הספר. הסיפורים בספר מדממים, עצובים, כואבים. אין כמעט ולו סיפור אחד ששמח במיניות הנשית. אם יש מין מספק ונעים, הוא לרוב מין בפנטזיה או מין בין שתי נשים (שנכתב בידי סופרות סטרייטיות, ככמיהה). המין ההטרוסקסואלי בספר הוא ברובו מין מצמית ודכאני.

יוצאי דופן הם כמה סיפורים שבכל זאת חוגגים את המיניות הנשית. לאה איני מתארת את אחת מסצינות האוננות הנפלאות בספרות העברית, של קשישה בשבעה; רחל טלשיר מציגה פנטזיה מקסימה של אשה שלא מסתפקת במועט בדרך לאורגזמה; ונועה מנהיים היא היחידה שמצליחה להציג סקס ממשי, בין גבר לאשה, וגם לעשות את זה מחרמן ומענג מנקודת מבט נשית מובהקת, בסיפור על מישהי שהמנקה שלה מזיין אותה מאחורה.

במשך מרבית שנות התרבות האנושית, עוצבה המיניות הנשית כאובייקט של המבט הגברי. נשים היו חסרות קול, וגופן ומיניותן היו בבעלות הגבר. בעשרות השנים האחרונות נשים זכו לעצמאות כלכלית חלקית, ובעקבות זאת גם לעצמאות מינית מסוימת. יחסי מין במסגרת הנישואין, לצורך הולדה וסיפוק הגבר, כבר לא היו האפשרות היחידה שעמדה בפניהן. במקומות מסוימים נהיה מקובל יותר לנשים לקיים יחסי מין לפני החתונה, להחליף בני זוג, לאונן ולתבוע את זכותן לסיפוק מיני.

ועדיין, אף אחת מאיתנו לא משוחררת לחלוטין מאותו מבט גברי שעיצב את המיניות שלנו במשך השנים. כשאת גדלה בעולם שבו פלייבוי מייצג את מהות הפורנוגרפיה, קשה שלא לעצב את התשוקות ואת הפנטזיות שלך בהתאם. מינקות למדנו שאנחנו אובייקט למבט הגברי, שעלינו להיות הטרף של הצייד, שמין הוא השפלה.

זה לא בהכרח אסון. פמיניסטיות מסוימות מוצאות שיחסי מין בחברה שלנו הם, מעצם מהותם, זירה של השפלה וטראומה, ולכן מעדיפות להימנע מכל מיני דרכים לעשות את זה. אני מבינה את הגישה הזו, אבל לא הייתי יכולה לחיות ככה. אם יחסי כוח זה דבר מדליק, זה לא הוגן לצפות ממישהי לשאת על כתפיה הצרות את כל כובד משקלה של הפטריארכיה כשכל מה שבא לה לעשות זה לגמור.

נכון, עצוב וקשה לגלות במחקרים שאצל נשים רבות, פנטזיות אונס הן בין הפנטזיות השכיחות. זה עצוב כי ברור שהגישה הזו התעצבה במשך שנים שבהן לימדו את אותן נשים, את כולנו, שהגוף שלנו הוא אובייקט זמין וחדיר, לשימוש אחרים.

מצד שני, אם זה מה שמדליק מישהי במיטה, יהיה הרבה יותר עצוב אם הנסיון להשתחרר מדיכוי אחד יקבל על עצמו צורה של דיכוי אחר. אם, רק כדי לא להיכנס לתבניות של כוח, נמנע מעצמנו את הדברים שמספקים אותנו ועושים לנו רטוב ונעים. ברגעים שאת צורחת מעונג, אין טעם להתרכז בתבניות החברתיות שעיצבו אותך, או להלקות את עצמך בזרדים לחים על כך שאת הסמרטוט של הפטריארכיה (אלא אם כן זה עושה לך נעים, להצליף).

אנחנו חייבות להשתחרר מאשמה כדי לבנות לעצמנו קול, וגוף ומיניות. אם לא נוכל להזדיין בדרכים שעושות לנו טוב כאן ועכשיו, ממילא לא נצליח לבנות דרכים חדשות להנאה וזוויות מבט אחרות על מין ומיניות.

הדבר היחיד שמשמח בקיומם של בתי כלא בעולם, הוא העובדה שאפשר לשחק בסוהרת ואסיר ולהתענג על זה. נשים הולבשו בשמלות כדי להיות זמינות לאונס ובנעלי עקב כדי שלא יוכלו לברוח, אבל רק בזכות ההפרדה הזו בבגדים יכולים כיום גברים ללבוש שמלה ונעלי עקב מול המראה ולהתחרמן מהמחשבה. כשקוראים לך "כלבה מזדיינת" במסגרת מין אוהב ובהסכמה, הפנטזיה יכולה לרפא שנים ארוכות בהן התייחסו אלייך כרכוש בלי הסכמתך, קראו לך קריאות ברחוב או נגעו בך בלי רשותך.

זה העולם שלנו, על כל הטוב והרע שבו, ובעיקר על יחסי הכוחות שבתוכו. אלו אבני הבניין של הפנטזיות שלנו. אם לא נשכיל להשתמש בהן, לא נוכל לחלום עולם חדש מופלא, ולא נוכל להיאבק למען מציאות אחרת. כי למי בכלל יהיה חשק לחיות עד אז?

__________________________________
שם יש שושנים, בעריכת הגר ינאי, (הוצאת אלפא)
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by