בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
על סדר היום 
השטיח האדום 
 
 הרבה יותר יפה ממה שהייתם מצפים. שדרות    צילום: דנה פרנק    
על סדר היום |
 
עמית קלינג

עמית קלינג דמיין את שדרות כפרסומת לקפה שחור, כשטיח הכניסה המרופט של מדינת ישראל, מקסימום עיירת פיתוח חסרת שיניים. אבל ככל שהתקרב לצבע האדום הוא התחיל לדאוג ביחד איתה איך היא תיראה אחרי שמתקפת הקסאם תיגמר. רוד טריפ לדרום החם – פרק א'

 
 
 
 
 
 
 
 
 
אין באמת גבול שמפריד בין הדרום למרכז. בשבועיים האחרונים נדמה שכל טיל שנוחת קצת יותר צפונה, מותח את ההגדרה ל'דרום' יחד איתו. הכותרות המתעדכנות תדיר עם כל מטח רקטות מציירות תמונה מאוד ספציפית של עוטף עזה: אנשים מסתתרים במקלטים, בתים נהרסים. כל הדרך דרומה על כביש 4 חיכיתי שנעבור – אני ושני שותפיי למסע, דנה ונמרוד – איזשהו קו בלתי נראה שאחריו נגלה את עצמנו בתור הרכב היחיד שנוסע לכיוון שדרות ולא מתרחק ממנה. אבל זה לא קרה בשום נקודה. הנחנו שנהיה המשוגעים היחידים, אבל או שיש משוגעים נוספים או שאנחנו עדיין שפויים. הנוף פסטורלי, ורק פטריות עשן מכיוון רצועת עזה מקלקלות אותו מעט.
 
"בעיני עצמה, הפריפריה היא המרכז"
 "בעיני עצמה, הפריפריה היא המרכז" 
 צילום: דנה פרנק 
 
שדרות היא עיר הרבה יותר יפה ממה שהייתם מצפים. היא נקייה, חלק גדול מהבתים הם צמודי קרקע קטנים עם גגות אדומים. ועדיין, הרפלקס המיידי שלנו היה לחנות את הרכב בכניסה לעיר ולחפש קפה של מובטלים. לא היה קשה מדי למצוא אחד כזה. התיישבנו, ביקשנו קפה שחור. אם יש בקהל הקוראים אנשי שיווק המבקשים ססמה לקידום מכירות של קפה שחור תוצרת שדרות, קחו מתנה: "הטעם האותנטי של הפריפריה". זה עבד עלינו - ואנחנו המצאנו את זה. הפריפריה לא צריכה לדבר את עצמה ככזו. בעיני עצמה, הפריפריה היא המרכז. עזה שלהם היא שדרות שלנו, המקום האחר ההוא. אנחנו מציגים את עצמנו בפני הבעלים, טיפוס צנום עם מבט משופשף ואצבעות ערמומיות. את נתניהו הוא מתעב: “תוכנית ויסקונסין?”, הוא נוחר בבוז, “סחר בבני אדם, זה מה שזה". ולמי יצביע? “ליברמן”.

אני שואל אותו אם הוא יודע שהתוכנית הכלכלית של ליברמן דומה לזו של ביבי ושהוא בעצם בן טיפוחיו. הוא מתעלם מהשאלה. “צריך מישהו שימחק את עזה. אם אני הייתי ראש ממשלה, הייתי עושה להם היטלר”. מעבר כל כך מהיר מליברמן להיטלר לא שמעתי גם מפעיל השמאל הקיצוני ביותר.
 

זה לא כל כך נעים לראות סינמטק סגור

הטעם האותנטי של הפריפריה
 הטעם האותנטי של הפריפריה 
 צילום: דנה פרנק 
 
"זו זוית קצת משעממת”, אומר לי נמרוד בזמן שאנחנו מסיימים את הקפה, ודנה מאשרת שמה שאנחנו עושים זה "צפוי". ובאמת, כשהגענו לכאן בסך הכל הלכנו בעקבות האינסטינקט. הרי שדרות, מתחת למסכת העיר המופגזת, היא עיירת הפיתוח הענייה ששמה מוזכר בצמוד לאופקים ב"עובדה" של שנת 2000, נערת הפוסטר של הדרום העני. אבל מתישהו, בחסות הקסאמים, שדרות עברה כנראה איזשהו שינוי ואנחנו לא שמנו לב. לא שהיא הפכה למכבים-רעות, אבל הנה אנחנו כאן ואנחנו לא מצליחים למצוא את מה שבאנו לחפש. הסינמטק אומנם סגור "לרגל המצב", אבל יש סינמטק.

במרכז הקהילתי אנחנו פוגשים את מעיין כהן. בעבר היא היתה רכזת פעילות הנוער, אבל המלחמה סיפקה לה אפשרות תעסוקתית מבורכת. עכשיו היא רכזת המקלטים, יש לה שני פלאפונים שמצלצלים בלי הרף, ואני מדמיין אותה מפנטזת על מקום במועצת העיר. היא שמחה להתראיין. לדבריה, את רוב העיתונאים היא שולחת הביתה, אבל אנחנו נראים לה נחמדים.
 
 
 'צריך מישהו שימחק את עזה. אם אני הייתי ראש ממשלה, הייתי עושה להם היטלר'. מעבר כל כך מהיר מליברמן להיטלר לא שמעתי גם מפעיל השמאל הקיצוני ביותר 
אנחנו יושבים במשרד שלה, שנראה כמו חדר מורים שהוסב לחמ"ל, ומנסים לחלץ ממנה קצת תובנות על החיים באזור. אני שואל אותה על המצב הכלכלי והאם הוא זה שגורם לאנשים להשאר במקום. היא בתגובה מחלקת את תושבי המקום לשלושה סוגים: אלו שנשארים במקום מתוך אידיאליזם, אלו ש"המצב הסוציו-אקונומי שלהם לא מאפשר להם לעזוב" (דרך סבוכה להגיד "אין להם כסף". אכן, הדרך למועצת העיר קצרה) ואלו שנשארים במקום בגלל המשפחה שלהם. כשאני שואל אותה על הימים האחרונים בשדרות, על האווירה מאז שצה"ל פתח במבצע "עופרת יצוקה", כמו נפתח אצלה סכר. “ראית את הדגלים בחוץ?”, היא שואלת. “בשמונה השנים האחרונות קצת שכחו אצלנו מהציונות. בשדרות כולם תומכים במבצע”. "ומה עם תנועת 'קול אחר' (קבוצה של תושבי עוטף עזה התומכים בהידברות כפתרון למצב באזור – ע.ק.)", אני שואל. “צריך למחוק אותם", פוסקת.

עושה רושם שבעיניה, “קול אחר" הם פחות או יותר הצרה היחידה של שדרות. מסתבר שמצבם לא הורע מאז החלה המלחמה. “אין לימודים בבתי הספר כי פיקוד העורף הכריז על מצב חירום. אבל היינו יכולים להמשיך בפעילות יומיומית”. בכלל, נדמה שהיא לא לוקחת את המצב ברצינות יתרה: היא מודה בכך שהיא מרגישה קצת שמחה לאיד לנוכח הרחבת מעגל המופגזים.

 
גם זו תובנה על החיים באזור
 גם זו תובנה על החיים באזור   צילום: דנה פרנק 
 

התקשורת בתפקיד פיית השיניים

 
וגם על התקשורת יש לה מה לומר: “אני כועסת על כל העיתונאים שמגיעים לפה וישר הולכים לראיין את כל חסרי השיניים האלה עם העברית הקלוקלת. הם הורסים את התדמית של העיר". לראשונה אני מוצא את עצמי מסכים עם רכזת המקלטים הטריה: אנחנו עדיין באים לשדרות, עיירת הפיתוח. התקשורת מחפשת את המסכנים, גם בגלל שזה מה שהולך טוב בכותרות, אבל גם בגלל שזה מה שאנחנו יודעים על הפריפריה. שקשה להם שם. אני שואל את מעיין אם לדעתה יש קשר בין התנשאות של המרכז על הפריפריה לבין העיתונאים שהולכים ישר לדבר עם "חסרי השיניים". "לא. מה פתאום. את זה השארנו בשנות החמישים", היא אומרת. ואני חושב לעצמי, איך תיקרא שדרות אחרי שהקסאמים יגמרו? האם היא תשמור על העמדה של נערת הפוסטר של חזית הדרום, או שמא היא תתעורר בוקר אחד לתוך התווית המוכרת והבלתי מחמיאה של עיירת פיתוח חסרת שיניים, השטיח המרופט של מדינת ישראל?

הילד המכוער של הגישה המתנשאת הזאת הוא דימוי חזק של אומללות. הילד של הדימוי הזה הוא הקונצנזוס הפרו-מלחמתי. שדרות ועזה נחשפות פתאום בפניי בתור קולוניות של ההנהלה שבירושלים. כרגע, בזכות מריבה בין שני הילדים האלו (האחד חורג, אבל גם השני לא אהוב במיוחד), שדרות מקבלת יחס מועדף. אבל חלק מהכישלון סביב העימות בדרום הוא חוסר היכולת להרגיש סולידריות שתחצה את ההבנות הלאומיות. וכשהקסאמים כבר לא יהיו רלוונטיים, כנראה ששדרות תצטרך להלחם שוב על תדמית שהיא לא "עוד חור בדרום".

 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by