בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
מוזיקה 
"בארץ הזאת אין נורמליות" 
 
 צילום: שי שמואלי   
מוזיקה |
 
דנה פרנק

דנה פרנק פגשה את מוזיקאי הפולק דויד פרץ, שחי ויוצר בבאר שבע, ובדקה מה המשמעות התרבותית והלאומית של המגורים שם כיום, ומדוע הוא לא רוצה להיות סמל לעשייה מוזיקלית תחת אש. "השאלה מה יקרה ביום שאחרי, נניח שיסתיים 'עופרת יצוקה' וייפול טיל בבאר שבע". רוד טריפ לדרום החם – פרק ב'

 
 
 
 
 
 
 
 
 
"אני אוהב להיות במקום של החריג והמוזר", אומר הזמר דויד פרץ. "עוד בתיכון הכינוי שלי היה חרי-מוזי, חריג ומוזר. בכל פעם שאני מוצא את עצמי במוקד תשומת הלב אני רוצה לצאת החוצה ולצעוק שאני לא שייך".

קצת מפתיע לשמוע דבר כזה מפרץ, בן 38, מי שכונה פעמים רבות 'הסנדק' של סצינת המוזיקה המלבלבת בבאר שבע ואחת הדמויות הבולטות באינדי הישראלי. פרץ, שמאחוריו אלבום סולו ראשון ושני מיני אלבומים, מנהל את אולפני 'סוף היקום'. נפגשנו לשיחה בקצהו של רחוב חשוך במיוחד בבאר שבע. פנס אחד זרק עלינו אור מחוץ לחנות הספרים/בית הקפה 'עשן הזמן', שמהווה את מקום ההתכנסות העיקרי של המוזיקאים בבירת הנגב.
 
 היום אני גר בבאר שבע ואני עושה מוזיקה, מחר אני יכול לחיות במצפה רמון ולעשות מוזיקה. אני מרגיש שכל פעם מצמידים לי תווית למשהו שאני אמור לייצג, אבל אני כל הזמן משתנה 
- אז איך זה לחיות בקצה החשוך של הרחוב?
"זה בעיקר לראות את הקצה המואר. כשחיים בבאר שבע אתה מצד אחד רואה את תל אביב, עם כל מה שקורה שם ומצד שני אתה מוקף במדבר - ים של מדבר. מוזיקאי אחד מבאר שבע אמר לי: 'אם היית באמת מצליח, היית עובר לתל אביב'. יש עדיין תפישה שהצלחה זה רק בתל אביב - וזה לא מעניין אותי. אני רוצה לדבר על מה זה להיות מוזיקאי דווקא כאן. אני חי כאן מבחירה, וזה תהליך שמשתקף באלבומים שלי".

"באלבום הראשון של בלובנד, לחלוטין לא יצאתי מחדר השינה שלי", מספר פרץ, "בשני כבר יש יותר מקום של לשאול את עצמי למה אני חי כאן. איזו סיבה יש למישהו לחיות בבאר שבע מלבד העוני? הממשלה שלנו וביבי אומרים את זה בצורה הכי ישירה: מחירי השכירות בתל אביב ימשיכו לעלות, אל תדאגו - המסכנים ימשיכו לזרום אליכם. נוצר מצב שרוב האוכלוסייה שחיה כאן מתחלפת - סטודנטים, אנשים שעושים כאן שנות שירות ועוברים הלאה. ברגע שנפל טיל בבאר שבע כולם קמו והלכו, היתה מאסה ענקית שהלכה ישר לרכבת ולא חזרה מאז".

- מצד שני, אתה נמצא בלב סצינה מוזיקלית די מרתקת שהתפתחה דווקא כאן.
"קודם כל, אני לא רוצה להיות סמל לעשייה המוזיקלית כאן", מתנער פרץ מתדמית האייקון שיצרו לו, "היום אני גר בבאר שבע ואני עושה מוזיקה, מחר אני יכול לחיות במצפה רמון ולעשות מוזיקה. אני מרגיש שכל פעם מצמידים לי תווית למשהו שאני אמור לייצג, אבל אני כל הזמן משתנה".
 
"לחיות בעיר נורמלית זה גם לשבת בבית לפעמים"
 "לחיות בעיר נורמלית זה גם לשבת בבית לפעמים" 
 צילום: שי שמואלי 
 
- ובכל זאת, נעים יותר להיות מוקף בקהילה.
"זאת תחושה נורא מוזרה, להיות חלק מסצינה. לפני שנתיים, בכל פעם שהיתה הופעה, מה שהיה קורה פעם, פעמיים בחודש, כולם היו באים. היום יש הופעה אחת לפחות בכל ערב. אני מתקשר לנדב (אזולאי, מוזיקאי באר שבעי בעצמו - ד.פ) ואומר לו, 'שמע, יש הופעה, צריך ללכת', והוא אומר לי, 'דויד, יצרת מפלצת'. חלק מהחוויה של לחיות בעיר נורמלית זה גם לשבת בבית לפעמים, למרות שיש מה לעשות. בחצי השנה האחרונה אנחנו במצב של פריחה, שהיא בעיניי - מבלי להיות להיות נביא או לנחש – גם נראית לי באיזשהו מקום כמו תחילת הסוף.

"חשבתי שהגל הזה, הפריחה הזאת, יהיה מין מפץ שממנו תצמח נורמליות. הבעיה היא שבארץ הזאת אין נורמליות. מה זה טיל? טיל זה משהו שעוזר לאנשים לייצר תחושה של חורבן בית. אני חושב שלהרבה אנשים שחיים כאן יש תחושה שהמקום שהם נמצאים בו לא טבעי להם. זה מזכיר לי את הסיפור על הנזיר הבודהיסטי שהיה מסתובב עם פרח וכיכר לחם ואומר, 'מזה אני חי, ובשביל זה אני חי'. במקום כמו באר שבע, נותנים לך לחם, משליכים אותך במדבר ואומרים לך להסתדר. מקום שאין לו הוויה אין בו כלום, רק בטון".
 
 
"אני משלים עם זה שאני חי כאן - אין לי נחיתות או עליונות על אף אחד אחר"
 "אני משלים עם זה שאני חי כאן - אין לי נחיתות או עליונות על אף אחד אחר" 
 צילום: בנימין אסתרליס 
 
- איך משפיעה עלייך תשומת הלב התקשורתית שבאר שבע מקבלת בעקבות המבצע?
פרץ נאנח. "מ-1948 ועד היום לא היה פה כלום. כלום. היו שניים, שלושה פיגועים, אבל לא היתה באמת תחושה שהמצב הזה מגיע עד אלינו. הרגשנו שאנחנו באי בודד. והיום יש לי תחושה שכל העיניים נשואות לדרום. לפני כמה ימים מישהי הקריאה מכתב שבו היא הכתה על חטא מול תושבי שדרות על כך שהיא לא יכלה באמת להבין את מצבם עד שנפל עליה טיל. השאלה שאני שואל את עצמי היא מה יקרה ביום שאחרי. נניח ששבוע אחרי ש'עופרת יצוקה' יסתיים ייפול טיל בבאר שבע. מה אז?”.

- אמרת קודם שבשני האלבומים הקודמים שלך עברת תהליך של הפנמה בקשר לעובדה שאתה חי בבאר שבע. איך העובדה הזאת מופיעה באלבום שאתה עובד עליו עכשיו?
"תקליטים מייצגים עבר, סוף של תקופה. החדש, בעצם שני האלבומים החדשים שאני עובד עליהם כרגע, הוא סוף של תקופה שבה אני משלים עם זה שאני חי כאן - אין לי נחיתות או עליונות על אף אחד אחר".
 
 
"אחד האלבומים מורכב כולו משירים של אורי ברנשטיין, השני נקרא 'הדרך הביתה'. הוא יותר אינטימי, יפתיע קצת אנשים שמצפים ל'הייקו בלוז 2' (האלבום האחרון של פרץ - ד.פ). זה הולך להיות האלבום הכי להקתי שלי עד כה. פעם הייתי יותר דיקטטור בקשר לעבודה עם אחרים, הפעם באתי מהכיוון של "אני מנגן, תזרמו". היו לנו הופעות ובכל אחת מהן השירים נשמעו אחרת לגמרי. האלבום עצמו - חלקו מאורגן, חלקו הוא האזנה לשקט.

"מוזיקה, בשבילי היא צורה של תקשורת. אני מתקשר עם חלקים שונים בתוכי, עם דויד פרץ של לפני יומיים, לפני שבוע, לפני עשר שנים. לעבוד עם אנשים אחרים זה להקשיב להם מתקשרים עם עצמם.
אבל התחושה היא שתמיד יש בתוכי כמה אני לדבר איתם, זו תחושה של פיצול מסויים שמניע אותי ליצור. אני חושב שאם אני ארגיש שלם, אני פשוט אעלם. ואם באר שבע באמת תהיה מרכז של מוזיקה בעיני כל הארץ, אני לא אוכל לחיות כאן".

 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by