בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
עירוניה 
עמדי נוח 
 
 כתב וצילם: שי אפשטיין   
עירוניה |
 

לא משנה אם זה בלבונטין או בבית הכנסת הגדול שבאלנבי, המלחמה מורגשת גם שם - בלב תל אביב. שי אפשטיין פוגש צלמת צבאית ונותן בפלאשבק

 
 
 
 
 
 
 
 
 

 
 
קשה להאמין שאני חי כאן, מרחק שעת נסיעה מאזור הקרבות. בלילות, כשחמושים עזתיים יוצאים ממחילותיהם, גם אני גורב גרבים עבות, חובש לראשי כובע צמר שחור, תופס מצלמה ויוצא לשוטט ברחוב. על מרקע הטלוויזיה מתפוצצות נורות תאורה, מבהירות כזיקוקים את שמי הדרום, אבל אצלי כאן בעיר הירח מלא ודומם - משקיף מלמעלה, מאיר סמטאות חשוכות, פחי זבל הפוכים, מזהיר את מסך האדים שנפלטים מפי כשאני רץ, ממהר לשום מקום.

 
 
 
סביבי אנשים נוספים באים והולכים, מוניות צהובות דוהרות כאבקת גלולת מרץ באבי העורקים, מסיעות לביתם מחלקות, פלוגות, חטיבות של פקידות, לבלרים ומוזגי קפה צעירים שסוגרים עוד משמרת ברגליים תשושות. כולנו חמושים בחלום, משאלה זרחנית שלא תתממש לעולם.

קוראים לה עזית נוח, אבל החבר'ה בבסיס מכנים אותה עזיזה. בסדיר היא צלמת סטילס ביחידת דובר צה"ל ובאין פעילות מבצעית היא צלמת פורטרטים של קצינים-אלופים החושקים בתהילת עולם על קיר משרדם הזמני. ראיתי אותה עומדת בפינת הרחובות יהודה הלוי-שד"ל כשלצווארה תלויה מצלמה שחורה גדולה. בת שמונה עשרה, המדים ישבו עליה טוב, החמיאו לגזרתה הנשית. שערה הבהיר האיר בצהוב של הרחוב ועיניה בערו בחיפוש אחר אובייקט מעניין לצילום.

 
 
חציתי את רחוב הרכבת מכיוון לבונטין, כשאזעקת צבע סגול התפרצה באור אולטרה-חזק מחזית פיצוציה סמוכה. הגעתי לשטח הפקר, ל-Purple Haze של מרחב ירקון. דילגתי בין פסי מעבר חצייה מחוקים, מעל פתחי ביובים וניגשתי בכיוונה בזהירות. היא הביעה עניין במצלמה שלי. החלפנו בינינו פרטים: מספר אישי, היקף לב וצבע אישון. הסכמנו בחיוך וכל אחד צילם תמונה במצלמה של השני.

אחר כך נכנסנו לארומה, קנינו שניים הפוך והתיישבנו על גדר נמוכה בסמוך לבית לוין בעל צריח הפגודה, בו שכנה לאחר קום המדינה שגרירות בריה"מ הסטאליניסטית. גג המצודה ריצד בורוד גאה ולפרקים נצבע גם בצבע אדום מטפטף. "אולי זה אירוע רשמי להדגשת הייאוש ממציאת פתרון לסכסוך במזרח התיכון", תהיתי מבודח. היא חייכה, נשענה לאחור בעייפות וגמעה מהקפה שהתקרר במהירות.

 
 
"עמדי נוח", פקדתי עליה לאחר שהתחת נרדם לי מרוב ישיבה, "בואי נזוז. איפה את ישנה הלילה?" התעניינתי. "בצפון העיר", ענתה בהיסוס. "אני חיילת בודדה, השבוע פינו אותי מהדירה שבה גרתי ובינתיים לא מצאתי דירה חלופית. אתמול נשארתי אצל דודה שלי על הספה, ברמת אביב ג'". "והצבא לא דואג לך למגורים?" המשכתי. "כנראה. בינתיים הייתי אמורה לחזור היום לבסיס, אבל כמו שאתה רואה אני נפקדת. לא רוצה לחזור לעזה, נמאס לי לצלם יציאות פגזי תותחים, פטריות עשן, אש ודמעות".

חצינו את רוטשילד לתוך רחוב יבנה. בפינת מונטיפיורי שברנו צפונה בכיוון אלנבי. שוטטנו חסרי מעש, ללא מטרה ברורה, ללא יעדים, עד שהתחלנו לדשדש במקום, בבוץ התל אביבי,
עד שעלה במוחי רעיון. הכרתי פתח כניסה סודי לתוך בית הכנסת הגדול. "נוכל להתחמם שם", הצעתי והיא הסכימה מיד.

 
 
מבנה הקשתות הגבוהות זהר תחת אורו של הירח שהתפוצץ באנרגיה גבוהה. סבבנו את המבנה בחיפוש אחר צוהר קטן שפנה לקומת המרתף. השתחלנו זו אחר זה לתוך חלל בית הכנסת. חלפנו על פני עשרות כיסאות עץ רדומים, כשמעלינו המטירו נברשות זכוכית. "וְהִבְדִּילָה הַפָּרֹכֶת, לָכֶם, בֵּין הַקֹּדֶשׁ, וּבֵין קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים" היה רשום על דלת ארון הקודש בכתב דפוס שחור דהוי. הסטנו את בד המשי וטיפסנו להיכל עץ חמים ונעים. חיבקנו את ספר התורה משני צידיו. זה הרגיש כמו לחבק עמוד חשמל אלוקי. שילבנו זרועות, והדקנו סביבו את כפות ידינו הקפואות. לחצנו חזק חזק, הדם פמפמם מהלב לורידים, כמנוע עופרת של טנק. אח"כ החלפנו מצלמות. היא צילמה אותי ואני אותה. אלומת הפלאש הכתה בדפנות הארון שהבהיק כבמכה של ברק. "עזיזה" לחשתי, "בואי נשאר לישון כאן". היא אספה את שערה סביב כתפה. "בואי נשאר לישון כאן ונתפלל שמחר יתחמם, שמחר יהיה יום בהיר, נטול עננים". היא הסכימה ומיד אחר כך נרדמנו בפנים.

לא חושב שחלמתי דבר.
 
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by