בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
מוזיקה 
יצאת סאדיק 
 
 ``נשמה, מרווין גיי התקשר``    צילום: יח``צ    
מוזיקה |
 
עמית קלינג

האלבום של רפאל סאדיק נשמע טוב, אבל נראה שהוא איחר את הרכבת בארבעים שנה וממחזר חומרים שכבר עשו לפניו. עמית קלינג מעדיף את המקור

 
 
 
 
 
 
 
 
 
יש איזו תעוזה בחוסר התעוזה המוזיקלי של רפאל סאדיק. מה גורם לבחור להוציא ב-2008 אלבום שנשמע כמו אסופת בי-סיידס של מרווין גיי, מבלי לאמץ כלפי אותו תמהיל של Fאנק עדין/סול/מוטאון תחת איזושהי גישה אירונית או נוסטלגית? האם מדובר באהבה חסרת פשרות לתקופה הזאת, כזו שגורמת לסאדיק להתעלם מכל השנים שעברו מאז? אולי יש כאן אומץ, שגורם לו לפעול בבטחה במסורות מוזיקליות שחלף זמנן, מבלי להתחשב בשאלות של סאונד עכשווי. ואי אפשר אפילו להגדיר את האלבום הזה כ"רטרו", כי רטרו מניח שאתה פועל מתוך נקודת הסתכלות מודרנית ומנסה להמציא מחדש את העבר. למעשה, בקלות היה אפשר להתייחס ל-The Way I See It כאל תקליט אבוד משנים עברו.
 
עבודה שחורה
 עבודה שחורה 
 צילום: עטיפת האלבום 
 
נדמה שגם סאדיק עצמו מבין שהוא פועל ללא מקוריות יתרה ולכן לכל אורכו הוא נשמע כאחד שפשוט בא לתת את העבודה. הוא נגן טוב מאד, זמר לא רע ובעיקר מפיק מעולה – הסאונד פה פשוט מושלם, ומצליח איכשהו במקביל לגעת בכל התעלולים הטובים שיש לאולפנים המודרניים להציע וגם לשחזר את הקסם הוינילי הייחודי שהיה לאלבומי המוטאון הקלאסיים. ומכיוון שזה אלבום שהמקצועיות נשפכת מכל תו שבו, הכי קל לדבר עליו במונחים של מוזיקאים: העיבודים פה פשוט יושבים.

אז כן, כל השירים כאן מדויקים, מתוכננים להפליא, מולחנים נכון. מצד שני, הם גם מאד אחידים, ואף שיר לא שובר סגנונית הצידה ולו לרגע. סאדיק כנראה יודע כל כך טוב מה הוא בא לעשות, ואיזו מוזיקה הוא אוהב, שהוא ננעל לחלוטין על המטרה. החסרון הברור של המצב הזה הוא שכל השירים, בלי יוצא מן הכלל, הם גם טובים מאד וגם רוב הסיכויים הם שתשכחו לחלוטין איך הם נשמעים ברגע שיסתיימו. סאדיק הוא לא אמן: הוא עובד, ואת העבודה שלו ראוי להעריך, אך ככותב שירים, הוא לחלוטין לא מעניין.
 
 
האכזבה הגדולה ביותר באלבום היא דווקא האירוח של ג'יי-זי, שמופיע ברצועת בונוס לאלבום שאמורה לשדרג את השיר "Girl", שבמקור הוא שיר נחמד, נעים וחסר מעוף, כמו רוב השירים, למעשה. למרות שעברו כבר כמה שנים מאז שג'יי-זי היה בשיאו, אפשר היה להניח שהנוכחות החריגה שלו בנוף הסול הרך של שאר האלבום הייתה מקפיצה פתאום את הרצועה הזאת לגבהים חדשים. אבל במקום להרים את השיר, שאר האלבום מוריד את ג'יי-זי, שנשמע עייף, פושר ובעיקר חסר עניין ומוטיבציה להשקיע.

לא מדובר באלבום רע. הוא נהדר לחובבי הז'אנר, גם אם בארץ סביר להניח שאינם רבים, והסאונד ההדוק והחכם שלו הופך אותו לפנינה אמיתית למתקלטים ובעיקר למי שמעוניין לאסוף כמה צלילים חדשים לאוסף הדגימות שלו. מצד שני, זהו לא ממש אלבום שיש בו צורך כלשהו, בעיקר מכיוון שמה לעשות, כל דבר שנעשה כאן – מרווין גיי כבר עשה טוב יותר לפני שלושים שנה, ויותר מפעם אחת.

Raphael Saadiq - The Way I See It
 
 
 
NMC יונייטד \ Sony BMG
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by