בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
תינוקות שנשבו 
 
 אורבך. ספידים?   
 
עידית גיל-אשל

עידית גיל-אשל לא התפלאה לגלות שערוץ "תכלת" של אורי אורבך וקובי אריאלי, הוא קודם כל ערוץ שמסוכסך עם עצמו ועם יסודותיו הרוחניים

 
 
 
 
 
 
 
 
 
מאחורי הכורסא עליה נח בכבדות גופו של תאורטיקן ההומור החרדי, קובי אריאלי, בצבץ האלטר-אגו שלו, בובה בת דמותו בשם ינקב (או אולי ינקל, שלוש פעמים לא הספיקו לי כדי להיות בטוחה). בעוד אריאלי הזחוח מציג בפני צמד המנחים של "אורבך וסבאג", אורי אורבך (אולי על ספידים) וערן סבאג (אולי על ריטאלין), את הצפוי בתוכנית הסאטירה שלו, "פאשקעוויל", התחפר הפוחלץ המדבר בתוך קופת השרצים שמייסרת את נפשו של בן דמותו האנושי.

אריאלי, בעיני עצמו, הוא דתי לא טוב מספיק. עליו ללמוד יותר, במקום להסתופף בחברת כופרים כמו אברי גלעד; במקום להגיש תוכנית הומור בטלוויזיה, עליו להתעמק יותר בכתבי הקודש; את מקומו בעולם הבא ירוויח בלימוד תורה, ולא בזכות הידרשותו לעצות מקצועיות מיאיר לפיד - חומץ בן חומץ, כהגדרתו.

החלון הקטן הזה שמשקיף אל תוך פנימיותו המסוכסכת של אריאלי משמש כבבואה נאמנה של תמת ההלקאה העצמית המשועשעת אך האותנטית עד מאוד, שעטפה את ערב השידורים הראשון של הערוץ היהודי החדש "תכלת".

אריאלי, כמובן, אינו היחיד בעסק הזה, שמעסיק כנראה לא מעט את הציבור הדתי בימינו. אם יקבל הערוץ את דמותו של אורבך, המשמש גם כמנהל התוכניות בו, ניתן לצפות להרבה מאוד מאותה קלחת אינטרוספקטיבית מיוסרת, שמבקשת למצוא את שביל הזהב של היהודי האורתודוקסי המתוחכם והסמי-מעודן בתוך המערך הדו סיטרי של פיתויים שבתוכו הוא לכוד. אורבך עצמו מתוודה במהלך ראיון עם הפרשן אבי רצון, שמה שעניין אותו בילדות יותר מהכל היה כדורגל ולימוד משניות. אחרי מאית השנייה הוסיף כבדרך אגב: "חוץ מלימוד משניות, אולי".

אורבך ואריאלי רוצים להיות יהודים כמו שצריך, לטחון משניות וחומשים, להרביץ תורה בחילונים ולעשות כל מה שהרבנים יורו, אבל זה לא כל כך פשוט, מפני שהם דחפו כבר את פניהם הסקרניות מטר אחד עמוק מדי לתוך העולם הפתייני של התקשורת החילונית, מלא הכסף, האגו, האורגיות והקוק בשירותים של "תיק תקשורת", ועכשיו כבר לא ברור את מי חשוב יותר לרצות: את הקדוש ברוך הוא או את המנויים של "אעפס" מרשת שוקן. כמו חבית הבירה של סייד קשוע, גם שני נערי הישיבה הצחקניים חייבים להאכיל את הקוף שמשלם את משכורתם בחטוטרת שהם נושאים על גבם.

לכן בוחרים אריאלי ואורבל לעשות מה שכל יהודי טוב היה עושה במקומם, ומסווים את הדילמות עוכרות השלווה שלהם תחת מעטה מטריד של הומור עצמי; הומור עצמי מייסר כל כך, עד שהוא משיק לפרקים לשנאה עצמית, שכשבאה מפרצופו היהודי כל כך של אורבך, נראית לרגע מפעים אחד או שניים, כמו גובלת באנטישמיות גרידא.

דומה שהכל היה פשוט הרבה יותר עבור אורבך והערוץ המיוסר שלו, לו היו אלה דומים רק מעט יותר לקוקו המוסיקלי עדי רן, חוזר בתשובה עם סטיקרים של נחמן מאומן על הגיטרה החשמלית ועיני עגל נפוחות מאמונה יוקדת, שפתח את הפרק האמנותי של "אורבך וסבאג" בשיר הלל לפלג הסהרורי ואוהב האדם אליו הוא משתייך.

קברניטי "תכלת" טרחו להבהיר לכל מי שרק רצה לשמוע, שאין ולא תהיה להם שום כוונה להחזיר את צופיהם החילונים בתשובה. על פי השעות הראשונות שלו באוויר, נראה שעליהם להיות מודאגים יותר לנוכח האפשרות שיגרמו דווקא לצופים הדתיים שלהם לחצות את הקווים. אם התדמית השינקינכייפית שהם עצמם מחצינים לא תספיק כדי לשכנע חרד מתלבט, אולי תהיה זאת עורכת הדין הכוסית לימור וייסברט - לראשה ספק שביס ספק בנדנה ממלתחתה של דנה דבורין - שמגישה את "יום יום גג", רצועת הילדים היומית של "תכלת", ושבמו תלתליה השופעים אמורה לספק למעריציה הקטינים והבגירים כאחד, כמאמר הטאג-ליין, ערוץ חדש ליהדות.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by