בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
ביקורת מוזיקה 
בצער רב וביגון קודר 
 
 צילום: דון פליקס קרבנטס, יח``צ   
ביקורת מוזיקה |
 
אלכס פולונסקי

האלבום החדש של אנטוני והג'ונסונס הוא פיסת יצירה מרגשת שמהלכת בין חיים למוות, נכנסת ללב ואז קורעת אותו מבפנים. אלכס פולונסקי מחפש טישו

 
 
 
 
 
 
 
 
 
בערך לפני שנה מהיום, לא מעט גבות הורמו לנוכח העובדה שאנטוני האגרטי מ-Antony and the Johnsons לקח חלק באלבום הבכורה של Hercules and Love Affair, הרכב הדיסקו פאנק בניצוחו של הדיג'יי אנדי באטלר – כיף לקבל את האגרטי בצורה מרעננת, אבל לעזאזל, מה מחבר בין טיפוס עגמומי שכמוהו לחבורה השמחה הזו? השילוב המעניין הזה התברר כמוצלח במיוחד והציג צד שונה ומפתיע של האגרטי שמעולם לא היה נחשף באלבומים שלו עם הג'ונסונס, ורק הוכיח שמדובר בפרפורמר שיכול להתאים את היכולות הווקאליות המרהיבות שלו למגוון סגנונות ולאו דווקא להלביש אותן על מוזיקת על בלדות הדכאון שלו.
 
המנונים מופלאים של אומללות. עטיפת האלבום
 המנונים מופלאים של אומללות. עטיפת האלבום 
 צילום: יח"צ 
 
אבל תשכחו מזה, כנראה שכל מה שהאגרטי צריך מדי פעם זה להקפיץ כמה רחבות ריקודים לפני שהוא חוזר ליצור המנונים מופלאים של אומללות, והוא אפילו לא צריך הרבה זמן כדי להתאקלם לתוכם. כבר בתחילת The Crying Light, האלבום השלישי שלו עם הג'ונסונס, ישנה הרגשה של תקומה מתוך ארון קבורה עם “Her Eyes Are Underneath the Ground”, שמתגלה כמקבילו של “Hope There's Someone” שפתח את האלבום הקודם – עם התחלה מרטיטה ושירה שוברת לב, אנטוני שואב לתוך עולם של כאב וחרדות, ומשם כל שיר מרגיש כמו סכין שננעצת בתוך הלב.

יוצא דופן הוא “Kiss My Name” שבעודו שומר על רמה סטנדרית של דכאון, הוא גם מצליח ליצור תחושה מעוררת, יותר בזכות העובדה שהביצוע לא מקבל טון מרוסק נפשית כמו שאופייני להאגרטי, אלא מוחלף באנרגיות מעוררות, גם מכיוון השירה וגם מהצד האינסטרומנטלי. אני לא רוצה לגמד את שאר האלבום, אבל מדובר ככל הנראה בשיר המוצלח ביותר בו, וגם היחיד שיכול לשמש כלהיט פוטנציאלי.
 
 
בשונה מהאלבום הקודם, שחלק גדול ממנו עסק בטרנסג'נדריות ובשאר אישיוז של הגדרה עצמית, בנוכחי ניתן להבחין בשינוי קל - אמנם המסרים ממשיכים להיות מבולבלים, אנטוני עדיין אבוד ומהלך בתוך ערפל של פראנויות, אבל הדימויים הפכו צבעוניים יותר וקיבלו נופח מעט ניק דרייקי עם שירים שמתבססים על דימויים של טבע, כמו למשל "Daylight and the Sun" או “Dust and Water”, ואפילו “One Dove” הכמעט אקטואלי שממתין ליונה שתביא קצת שלווה – לו השיר הזה היה נכתב על ידי יוצר אחר, היה אפשר להקיא מהקיטשיות שבו, אבל משהו בכנות של האגרטי מצליח לשמור על סטנדרט של אמת שמצליחה להעביר את הסבל והבדידות בצורה כמעט אבסולוטית.

לא משנה תחת איזה הרכב, אנטוני האגרטי הוא קול יוצא דופן ובין היחידים במינו בעולם הפופ העכשווי - נשמע כמו אשה שחורה בתוך גוף של גבר לבן, עם נשמה וזהות מינית מעורפלת שמשפיעה באופן ניכר על המוזיקה שהוא יוצר. על אף שהוא ממחזר את עצמו לא מעט, אפשר למחול על כך, כי גם כשהוא חוזר על טריקים מאלבומים קודמים, קשה שלא להתרגש ולהקלע לתוך המערבולת האמוציונלית שהוא יוצר בכל שיר.

Antony and the Johnsons - The Crying Light
 
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by