בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
אני ואני ואני ואני 
 
 
יעלי לוין

יעלי לוין התרגשה ממשחקי הכוח העלובים של בני האדם בקאבר של תלמידי סמינר הקיבוצים ל"חפץ" של חנוך לוין

 
 
 
 
 
 
 
 
 
אולם הדרמה שבמכללת סמינר הקיבוצים הוא כל כך קטן, שבצורה מפתיעה, גם המושבים הצדדיים ביותר שלו ממוקמים לגמרי במרכז. מצד שני, הוא כל כך חם ומחניק, שהפתעה סטייל מזגן היתה יכולה להיות משמחת הרבה יותר. ובכל זאת, לזכותם של השחקנים הצעירים יאמר שלמרות תנאי החממה האיומים שהתפתחו באולם, הצליחו להשכיח ממני את בקבוק הנביעות שהשארתי מאחורי בפריזר, והזכירו לי למה מחזה צריך גם לראות, ולא מספיק לקרוא.

ב"חפץ", חנוך לוין מציג בפנינו איך היה נראה העולם לו כולם היו נוהגים כמו הילד שכבר שעה ארוכה צועק מתחת לחלון שלי "אני אני אני אני אני" לאוזניה של גננת עייפה. "אני", זאת אומרת "אני ולא אתם". רק שאצל לוין, זכות הצעקה הזו היא לא פריווילגיה של ילדים בלבד, אלא הדרך בה הדמויות מגדירות את מקומן בעולם ונאבקות עליו. כדי לבסס את ה"אני" שלה, צריכה כל דמות להראות לדמויות האחרות שוב ושוב, שהן פחות "אני" (כלומר, פחות בן אדם) ממנה. אצל לוין זה מופיע בשפה פשוטה וישירה לא פחות; למשל, כשחפץ וחברו החולני אדש ברדש מתנצחים ביניהם ומנסים לגבור זה על קולו של זה כשהם צועקים "אותי אותי אותי אותי".

חפץ מתגורר בביתם של טיגלך וכלמנסע, הורים לפוגרה הצעירה, ש"מוצצת הנאה מכל רגע ורגע בחייה". אבל ההנאה של פוגרה איננה אפשרית מבלי שתהיה מנוגדת לאומללות של האחרים, או כפי שהיא עצמה מיטיבה לנסח, "האושר של פוגרה לא יחלוף בלי עדים". וזה מה שמצופה מחפץ - להיות אומלל, וללכת בהתנצלות ובראש כפוף. חפץ, כמו ששמו מרמז, הוא מי שנלקחת ממנו האנושיות: לוקחים ממנו את הבעלות על הרגשות שלו (כשהוא טוען שהוא נהנה מאכילת עוגה, טיגלך מתעקש כי הוא לא נהנה משום דבר), ועל המחשבות שלו (הוא נדרש לחשוב על הנעליים החדשות של כלמנסע. בתגובה הוא מתרעם על כך שלא מעלים על הדעת את האפשרות שיש לו כמה מחשבות פרטיות משלו).

ניסיון מרידה נועז של חפץ - גזיזת תלתל הפגנתית מראשה של כלמנסע - מערער את מה שנראה כמו סטטוס קוו ארוך שנים של הקנטות והשפלות מצד סנדקיו, ופותח סדרה של משחקים אכזריים שמטרתם להרוס סופית את חפץ, ב"מלחמה כללית ובלתי מתפשרת" עליה מכריז טיגלך, כשברקע מצויות כל הזמן ההתרגשות וההכנות לקראת חתונתה של פוגרה.

יואב ברתל מצליח להציג את כל העושר שבדמותו של חפץ: העלבון, הפגיעות והתמימות, אבל גם הגאווה והעיקשות, והשובבות - כשהוא מדמה את גזיזת התלתל, שיק-שיק! - ואחרי שהוא גוזז את התלתל, עומד חפץ דומם בזמן שטיגלך מאבד את עשתונותיו, והפנים שלו לבדן מגלות את כל רצף הרגשות הזה, מהאימה ועד העונג ממה שזה עתה העז לעשות.

גם אנה פרמינגר ואורן שקדי נותנים הופעות מרשימות. פרמינגר, בתור האמא כלמנסע, שנקרעת בין הנאמנות לפוגרה בתה, ובין "משחקי חפץ" שבעלה התמסר להם בכל נפשו, היא מצחיקה ואכזרית בדיוק כמו שצריכות להיות האמהות אצל חנוך לוין, אבל גם מרגשת כשהיא רכה וחלשה אל מול בתה התובענית. ושקדי, בתפקיד האבא טיגלך, מספק כמה רגעים קומיים מצוינים, בעיקר בהופעותיו הקיצוניות וההיסטריות, כשהוא נסחף לעולם המשחקים והעמדות הפנים שברא.

הקסם של "חפץ" הוא בדיוק בהקצנה הזו, בהפיכת משחקי הכוח בין בני האדם לדבר המרכזי והיחידי. החיים הם לא יותר מהבירור התמידי של מי למטה ומי למעלה. לא נעים להודות, אבל אולי גם אנחנו, כמו המלצרית העייפה ונפוחת הרגליים חנה צ'רליץ', ממתיקים את הגורל שלנו עם האסון של חפץ, וכמו טיגלך, נהנים לראות את האיש שרע לו יותר מאיתנו. או כמו שאמר מישהו פעם, זה מצחיק (או עצוב) כי זה נכון.

________________________________________________
"חפץ", בבימויו של יוסף כרמון במכללת סמינר הקיבוצים עד 13.4
א'-ה' ושבת בשעה 20:30. ביום ו' בשעה 14:00
טל': 03-6902311, 03-6902357
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by