בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
על סדר היום 
את ואני והממשלה הבאה 
 
על סדר היום |
 
ענת זהר

חנוך לוין הכניס את גולדה לאמבטיה, מוטי קירשנבאום חפף לרבין את הראש, "החמישייה" הוציאה את יגאל עמיר מהכלא ו"החרצופים" רצחו למיצי מרידור 9 נשמות. ענת זהר מבקרת את הפרות השחוטות של הסאטירה במערכות הבחירות של 40 השנה האחרונות

 
 
 
 
 
 
 
 
 
יצירת הסאטירה הישראלית היתה מאז ומתמיד חלק מחבלי הלידה של מערכות הבחירות לכנסת וניהולן. תוכניות הטלוויזיה המיתולוגיות, הסרטים המכוננים ומחזות התיאטרון הציגו בקדמת הבמה דמויות גרוטסקיות ומגוחכות בעזרתן הצליחו לשקף את פני החברה הישראלית ולבקר את הלך הרוח הלאומי והמצב הפוליטי. כל זה היה נכון עד לפני עשרים שנה.
 

גולדה שאוור

קשה לעיכול גם היום. חנוך לוין ז"ל
 קשה לעיכול גם היום. חנוך לוין ז"ל 
 צילום: יח"צ 
 
את תחילת הדרך של הסאטירה הפוליטית ניתן לזהות בימי ממשלת לוי אשכול ומלחמת ששת הימים בניצוחו הכושל, שהביאו את בשורת חנוך לוין ואת הקונטרה לפולחן הגנרלים – אותם מפקדים צבאיים דוגמת אריק שרון שהיו לסלבריטאים המחוזרים של התקופה – שהלך וטופח לאחר המלחמה. לוין, שכתיבתו הנחרצת קשה לעיכול גם היום, אחרי למעלה משלושים שנה, יצא בשנת 68' נגד אווירת קרנבל הניצחון ומצב הרוח הלאומי האופורי במחזותיו הסאטיריים הראשונים "את ואני והמלחמה הבאה" ו"קטשופ", בהם הוא ניסה לאזן את כפות המאזניים ולהזכיר שהמלחמה היא הוויית קיומנו שתהיה איתנו בכל רגע בחיינו, גם האינטימיים ביותר שבהם.

גם תקופתה של גולדה מאיר הניבה יותר מנעליים אופנתיות: את מחזהו השלישי והסנסציוני ביותר "מלכת האמבטיה" (1970), יצר לוין גם כן כתגובת נגד לכיבוש, למחול הניצחון ולזחיחות הדעת השלטת באותם ימים שלאחר ששת הימים. המחזאי החריף ונטול המניירות לעג למדינאים המנהלים את המדינה באוזלת יד והציג את המצב הפוליטי כחסר כיוון. המחזה עורר שערורייה גדולה ובעקבות גל מחאה עצום וחופש ביטוי מוגבל, הורד במהרה מבימות הקאמרי, אך ביסס את מעמדו של לוין כאבי הסאטירה הישראלית וכמי שסלל את הדרך לממשיכי הז'אנר.
 

אנחנו ואתם תופסים ראש

פרצה גבולות. "ניקוי ראש"
 פרצה גבולות. "ניקוי ראש" 
 צילום: לוגו התוכנית 
 
התגובה הטלוויזיונית הבועטת הראשונה לימי הסבנטיז הסוערים פוליטית היתה תוכנית הסאטירה "לא הכול עובר" (1972) ששודרה בערוץ הטלוויזיה הישראלי היחיד וגרמה לפוליטיקאים רבים להאדים בערבי שישי. שנתיים מאוחר יותר נולדה לעולם האחות המושחזת והאנטי-ממסדית "ניקוי ראש", שכמו קודמתה, נהגתה אף היא במוחו של מוטי קירשנבאום, ותמיד תיזכר כראשונה שהצליחה לפרוץ את הגבולות ולפגום במעמדם של אנשי הציבור. השחקנים טוביה צפיר, רבקה מיכאלי, דובי גל, רבקה מיכאלי ועוד, נהנו מבכירי הכותבים בארץ – אפרים סידון, ב. מיכאל, קובי ניב וחנוך מרמרי, כאשר גם עמוס קינן וחנוך לוין חוטאים מדי פעם בכתיבה. בעקבות עליית מנחם בגין (מהפך 77'), האשימו יצחק רבין ומשה דיין את "ניקוי ראש" בנטייה קיצונית לשמאל הפוליטי ובניסיון להפיל את ממשלת רבין, מייצג השמאל המתון.

אבל "ניקוי ראש" היתה רק ההתחלה. שנתיים אחרי בחירתו של בגין לראשות הממשלה, החלו ניצנים נוספים שהפכו לנכסי צאן הברזל של התרבות הישראלית, לעטר את כיפת הקולנוע הסאטירי. מהסרט "שלאגר" (1979), בבימויו של גאון הקולנוע אסי דיין ובכיכובם של חברי הגשש החיוור, זוכרים בעיקר את הביצוע הנצחי של עפרה חזה ל"שיר הפרחה" והוא נתפס לעיתים כסרט בורקס. אלא שבפועל הוא מכיל ביקורת חריפה על רבדים שונים בחברה ומתגלה כעמוק ועוקצני. דיין לועג בהומור מתוחכם להוויה הישראלית שלאחר המהפך השלטוני והסכם השלום עם מצרים ומבקר את הפערים העדתיים שנוצרו בחברה.
 
 
לא סתם בורקס. "שלאגר"
 לא סתם בורקס. "שלאגר" 
 צילום: יח"צ 
 
בקדנציה של יצחק שמיר עלתה לערוץ הראשון תוכנית האירוח "סיבה למסיבה" ונשארה שם במשך עשור בהנחייתם המתחלפת של עיתונאים, אנשי תרבות ושחקנים רבים, בהם מני פאר, גידי גוב, דודו דותן, ספי ריבלין וכמובן מנחת תוכניות האירוח המיתולוגית – רבקה מיכאלי. התוכנית זכורה במיוחד בזכות הפינות הסאטיריות של שלמה ניצן לצד חיקויים בלתי נשכחים של פוליטיקאים על ידי טוביה צפיר.

במערכת הבחירות לכנסת ה-11 החליטו חברי שלישיית הגשש החיוור לאזור אומץ ולהתגייס לטובת המערך עם מערכונים קומיים בתשדירי התעמולה הטלוויזיוניים. בנוסף, ב- 1986 יצא "הקרב על הוועד", סרטם האחרון של הגששים כשלישייה. הסרט, בבימויו של אבי כהן ובכיכובם של שייקה לוי, גברי בנאי וישראל פוליאקוב, נוצר על רקע המתיחות והאלימות שליוו את הבחירות של 84' ואת הגששים עצמם בשל הצהרת עמדה פוליטית מובהקת. הסרט מגולל את סיפורם של דיירי בניין משותף, כאשר כל אחד משתייך לגוון אחר בקשת הפוליטית וכולם יחד משקפים את המתחים השונים בחברה הישראלית ואת המצב הפוליטי של שנות השמונים.
 

החמישייה הפותחת לכם את התחת

חיבה יתרה לשחיטת פרות. "החמישייה"
 חיבה יתרה לשחיטת פרות. "החמישייה" 
 צילום: יח"צ 
 
באותה תקופה, הקול האשכנזי של השמאל המשיך לתת את הטון התרבותי-סאטירי במענה לפוליטיקה. שנות התשעים הביאו לפריצת דרך וגבולות בתחום, אבל מן הצד השני גם בישרו על מה שכבר נחשב לקלישאה בעידן הפוסטמודרני - מות הסאטירה. השינוי חל בתקופת כהונתו השנייה של יצחק רבין כראש ממשלה, אז החלו שידוריו של הערוץ השני, במסגרתו עלתה "החמישייה הקאמרית" - סאטירת מערכונים נוקבת שנוצרה על ידי אסף ציפור ואיתן צור ובה שיחקו מנשה נוי, קרן מור, שי אביבי, רמי הויברגר ודב נבון. החמישייה נדדה עם הזמן בין ערוצים, אבל במשך חמש עונות מוצלחות (1993-1997) התאפיינה בהומור שחור, חיבה יתרה לשחיטת פרות שחורות ותעוזה ברמות שטרם נראו.
 
 
שיאה של החמישייה הגיע אחרי רצח רבין עם מערכון כואב במיוחד על יגאל עמיר ולאחר חילופי המשמרות בין שמעון פרס לבנימין נתניהו. במקביל, פיתח הסאטיריקן אפרים סידון את "החרצופים" (המבוססת על הפורמט הבריטי "Spitting Image") – בובות קריקטוריסטיות בדמותם של עשרות פוליטיקאים שלעגו להם בפני האומה וחירבו את תדמיתם הציבורית. התוכנית, שלא חסכה בירי חיצים, זכורה כחריפה במיוחד והיתה ללהיט לכל אורך שלוש שנותיה. זכור במיוחד הלעג כלפי דן מרידור, שכונה שם "מיצי", על עצם היותו מוג לב, תדמית שעד עכשיו הוא מתקשה להסיר.
 

ארץ, ארץ, ארץ

אולמרט ניצל. "ארץ נהדרת"
 אולמרט ניצל. "ארץ נהדרת" 
 צילום: יח"צ 
 
אבל "החרצופים" היו בבחינת הסנונית שסימנה את בוא הקץ על הביקורת הפוליטית. הערוץ השני אמנם העניק פתחון פה גם לקולות מזרחיים ולא כהפוגה קומית בלבד כפי שעשה הערוץ הראשון עד כה, אך יחד עם שינויים חיצוניים בחברה הישראלית ושיקולי רייטינג מסחריים, הביא גם לסופה של הסאטירה הנשכנית כפי שהכרנו אותה עד כה. זו התחלפה בתוכניות בידור שכבר לא עונות להגדרה ובכאלה שמנסות, אך נכשלות במשימה. ממשלות אהוד ברק, אריק שרון, אהוד אולמרט וזו הבאה עלינו לטובה (או שלא), ניצלו מן התופת, והעם, שלפי נתוני הרייטינג דווקא צמא ליותר, נאלץ להסתפק בעלי תאנה כמו "ארץ נהדרת" פינת "עד הבחירות זה יעבור". אפשר להגיד שלא תמיד היה פה שמח, שסאטירה היא פריבילגיה של מדינה עם ערוץ 1, ושיהיו ציניקנים שמאלנים שאף פעם לא יבואו על סיפוקם. אבל דבר אחד ברור: סאטירה היא משהו שמגיע מהבטן (ועולה לראש) והטלוויזיה הישראלית מעולם לא נראתה שבעה יותר.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by