בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
ביקורת מוזיקה 
תכנס כבר לאוטו ותיסע 
 
ביקורת מוזיקה |
 
סנונית ליס

אלבומו השני של אריק ברמן לא נושא בצליליו בשורה חדשה וממשיך להשמע כמו חיקוי לא מוצלח של מאיר אריאל ובוב דילן, בתיבול של מילים מלוכלכות כאילו היה נער בחטיבת ביניים. הכי בינונימי

 
 
 
 
 
 
 
 
 
"הוא שמע הרבה מאיר אריאל", היא אחת מהמחשבות הראשונות שחולפות בראשי כשאני מאזינה לשיריו של אריק ברמן. קשה שלא להזכר גם בבוב דילן ובשלומי שבן. אלא שבניגוד ליוצרים אלו, גם באלבומו החדש ברמן לא מצליח לייצר שירים בעלי שיעור קומה אמיתי.
 
 נראה שהניכור שבין היוצר הצעיר הזה לבין עצמו הוא תקרת הזכוכית שעוצרת את היצירה שלו 
אלבומו השני, "2", מעניק מצג של התבגרות, הוא מלנכולי ומהורהר יותר מאלבום הבכורה, אם כי גם הפעם הוא מצליח לשמור על הנאה בשיריו, לחניו איכותיים וקליטים וההפקה המוזיקלית של משה לוי משובחת. אבל למרות שברמן נורא מנסה, הוא לא מצליח להעניק ערך מוסף. הכתיבה שלו טובה אך לא מצוינת, האבחנות לא מעניינות, והמסרים רחוקים מלהיות מקוריים. הוא עוסק בנושאים אישיים אך עושה זאת בצורה מרוחקת. ברמן שר שוב ושוב בפאתוס על רגשות, אך לא מצליח להתבונן ישירות אל עיני המאזין ולתקשר עמו בכנות.

הקושי להזדהות עם שיריו של ברמן, נובע, אולי, מהווליום שבו הוא משתמש. בחלק מהשירים נדמה שהוא כל כך מתאמץ להביע כאב וצער, עד שהאמינות הולכת לאיבוד. ברמן מנסה לכתוב בשפה גבוהה ופיוטית, אך התוצאה לא פעם מליצית ומרוחקת. השיר "זאב הערבה", למשל, כל כך עמוס בדימויים שחוקים: זאב בודד, וויסקי ומקטרת, עד שהוא כבר מאבד את הסיכוי לגעת. ואם כבר עושים כבוד לעברית, חבל שהטקסטים לא עברו הגהה, כפי שחושף המשפט "מחייך שנים בהם היית משורר" (במקום בהן). ברמן מצליח לרגש באמת דווקא כשהוא מסיר את ההגנות וחושף אנקודות אישיות ופשוטות במקום להשתמש בדימויים שכאילו נלקחו מספר של המינגווי.
 
מליצי ומרוחק. עטיפת האלבום
 מליצי ומרוחק. עטיפת האלבום   
לא פעם מתאר ברמן ריחוק שלו מעצמו, ואולי זו הסיבה שבגללה קשה לחוש קירבה לשיריו. גם התייחסותו לסקס ולאהבה מנוכרת: "זה שיר ליעל / הזאת או הקודמת", הוא אומר ב"שיר ליעל" שמוקדש כביכול לאשת חלומותיו אך מבקש אשה שסולחת שבוגדים בה ושמתאימה לציור שבסלון. כמו נער מתבגר שנהנה לומר מלים מלוכלכות, ברמן חוזר לגסויות גימיקיות כמו אלו ששמענו ב"המתוקות האחרונות" מאלבום הבכורה. זה אולי טוב לבאז ולתדמית הילד הרע, אך לא מוסיף לכנות האמנותית. הדיבור המלוכלך הזה עובד באמת רק כשברמן לוקח את ההומור עד הסוף, כמו בדואט המבודח והמצוין עם אפרת גוש "אוריה חוזר הביתה (הבחורה עם החתולים)".

ברמן מנסה גם להביא אמירה כבדת ראש ואקטואלית, למשל ב"כרוניקה של שקיעה סגולה מאד (שש אפס למדינה)". שיר זה יצא כסינגל לרגל יובל ה-60 למדינה ומספק מעין גרסה ישראלית מודרנית לסיפור הבריאה. בהאזנה ראשונה הוא נשמע חזק וסוחף, אך בהאזנה מעמיקה יותר מתגלה כנסיון יומרני ולא ממש מוצלח. הכתיבה של ברמן בשפה כמעט תנ"כית מזיעה ממאמץ והוא לא מגבש אמירה ברורה או מקורית ביחס למציאות הישראלית. התיאור הפשוט של ירידה לשכיבות שמיכה באמצע בן יהודה עם חבר בשם ג'וני, שהופיע באלבומו הראשון, הביא תמונה ישראלית כנה הרבה יותר מהנסיון הגרנדיוזי הזה.
 
 
 
"נהייתי בן אדם קטן, צר וקר וציניקן, פסימיסט מטריאליסט שינקין אבן גבירוליסט", שר ברמן ב"שמות" שיר הנושא של האלבום. ואכן, נראה שהניכור שבין היוצר הצעיר הזה לבין עצמו הוא תקרת הזכוכית שעוצרת את היצירה שלו. רק כשברמן יפסיק לנסות להשמע כמו אלה שגדל עליהם, ירפה מהמליצה ומהדאחקות הגסות בסגנון חטיבת הביניים לטובת יצירה כנה מהקרביים, המוזיקה שלו תעלה כיתה.

2 / אריק ברמן (NMC)
 
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by