בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
מוכרחים להיות עצוב 
 
 
צביקה בשור

"אהבות פתוחות", הסרט האחרון מקבוצת דוגמה 95, הצליח לכפות על צביקה בשור רגש אמיתי

 
 
 
 
 
 
 
 
 
מגוון הטעמים של בני אדם נדמה לפעמים בלתי מוגבל כמגוון שמוטבע בזנבו של טווס זכר בשיא אונו. אלא שהאמת שונה במעט, ובסופו של דבר, הגם שמתישהו בחיינו היתה לנו האפשרות לבחור בנתיב פרטי המתפצל מתוך הדרך הראשית ומתרחק ממנה ככל שממשיכים לצעוד, רובנו ממשיכים לפסוע בצוותא עם כולם, לצרוך בערך את אותה התרבות שכולם צורכים. לעתים אנחנו מדלגים לרגע אל שולי דרך האם, רק כדי לחוש את הקור המצמית של הלבד ולקפץ מיד בחזרה.

את הקור הזה חשתי בפתיחה של "אהבות פתוחות", כשפניהם של ססיליה ויואקים, זוג הנאהבים הצעיר, מילא את המסך. לרגע אחד חשבתי לפנות אל בת זוגי לצפייה ולשאול אותה אם אני צודק בזיהוי שלי, והבחור שמשחק את יואקים זה באמת אותו שחקן מ"אנושי באמת", אבל זה היה רק לרגע. כי מיד הבנתי שהדבר היחיד שאוכל להוציא מחברתי לאולם יהיה מבט מזוגג. אתה לגמרי לבד צביקה, אמרתי לעצמי, זה רק אתה שמכור פה לדרמות עתירות דמע מדנמרק.

כשקבוצת "דוגמה 95" הוציאה את המניפסט האלים שלה, עם "שבועת הצניעות" המגבילה, לפיה אסור לבמאי לעשות דבר מלבד להגיע לאתר הצילומים, לצלם ולערוך, זה נראה כמו הכנסת אמנות הקולנוע לסד. למה אי אפשר להשתמש בתאורה לא טבעית? למה המצלמה חייבת להנשא תמיד על כתף? למה אסור אפילו להביא אביזרים לאתר הצילומים? ואם כבר אסור לייפות את החיים, אז למה חייבים לצלם אותם בצבע?

אפילו חמש שנים מאז יצא "החגיגה", הסרט הראשון וההולם של הקבוצה, הדקה הראשונה של כל סרט דוגמה מבעסת רצח. המוח, שהורגל והותנה לקבל פתיחות מהממות, בהן כל גרגר אבק וכל לחשוש מוסדרים כדי לבנות את התמונה הקולנועית המושלמת, נאלץ לצפות בתוצר החום והמגורען, נטול המוסיקה ומרובה הרעש, שמאפיין את הקולנוע הדני של ימינו. אבל זו רק דקה. כי אחרי הדקה הזו, אתה מתחיל להזכר שוב מה באת לראות כאן על המסך. והרי באת לראות אנשים חיים.

הנה שוב ססיליה ויואקים מוקרנים על המסך, בפתיחה של "אהבות פתוחות". הם מאוהבים. הוא מציע לה נישואים. היא הרי לא תגיד לו לא. היא אומרת כן. היא תשמח להיות אישתו. יום או יומיים אחר כך, מול עיניה האוהבות של ססיליה, פוגעת מכונית ביואקים ומשתקת אותו מהצוואר ומטה. הגבר החזק הזה הפך באחת לחדל אישים מוחלט.

ססיליה עדיין אוהבת אותו, אבל הוא מרחיק אותה ממנו בשיטתיות. כשאתה חלש, אתה מנצל כל הזדמנות להפעיל כוח, ויואקים מנצל את האהבה של ססיליה כדי להיות חזק על מישהו. והיא נדחפת, לאט-לאט, דווקא לידיו של נילס, בעלה של מארי, האישה שפגעה ביואקים. נילס הגיע בהתחלה רק כדי להושיט כתף, מתוך איזו אשמה משפחתית. אבל הוא מתאהב בנערה הצעירה, והיא מתאהבת בו. האמת, זה יכול להגמר רק בדמעות.

או אולי לא, ובכל מקרה בירור הסוף הוא תפקידו של הצופה, ולא של המבקר. אני פה רק כדי לספר לכם כמה נהניתי. ונהניתי. ב-95, כשלארס פון טרייר ותומאס וינטרברג חתמו על המניפסט שלהם, הם הצהירו כי מרגע החתימה ואילך הם אינם עוד אמנים. "מטרתי העליונה היא לכפות את האמת מתוך הדמויות והמצבים", כתבו. על האמת יהיה לי קצת קשה להעיד, כמי שלא ראה אותה אף פעם, אבל סרטי הקבוצה, ו"אהבות פתוחות" הוא מייצג מצויין שלהם, מצליחים לכפות רגש אמיתי מתוך הדמויות והמצבים שלהם. כשנילס מתאהב בססיליה הצעירה, אתה מרגיש בו זמנית את האופוריה של האהבה החדשה ואת הכאב שבפרידה האפשרית מהאהבה הישנה והנאמנה. אתה מרגיש בשבילו, אתה מרגיש בשבילה, בשביל יואקים הנכה, בשביל מארי שתישאר לבד עם הילדים.

אתה מרגיש, וזה די הרבה בעולם הזה, בו מרוץ הריגוש הסינטטי כופה עליך שיתוק של הלב. בעולם בו מיקי ויעקב מצחקקים את דרכנו אל מלחמה ומוות, בעולם שבו הרגיל והפעוט מושמדים על מזבח הבידור, אין לך, אפילו בלבך שלך, מקומות רבים לברוח אליהם כדי לכאוב ולסבול את כאב החיים עצמם, ולצחוק את צחוקם. ינצור האל את דנמרק, שהקולנוע שלה הצליח לחצוב מקום שכזה.
_____________________________________________________
אהבות פתוחות, דנמרק 2002, 113 דקות (למידע על זמני ההקרנה)

האתר הרשמי של הסרט
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by