בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
הבכיינים 
 
 מתוך ``הבכיינים`` של הקאמרי   
 
צביקה בשור

לפני שיצאו לעוד הפגנה אלימה בעד זכותנו ההיסטורית לתרבות מקומית, מבקש צביקה בשור מהאמנים לחשוב טוב טוב האם הם באמת מעניינים מישהו מאיתנו

 
 
 
 
 
 
 
 
 
"כאשר נותנים לסופר פרס על כתיבתו, או עושים לכבודו טקס עם הופעת ספרו, או מזמינים אותו למשכן נשיאי ישראל מפני שהוא חיבר ספר, יש בזה תמיד טעם לוואי מוזר: מפריסים לך פרס ומעטירים אותך ומקשטים אותך על דבר שהיית עושה בין כך ובין כך, כי אין לך ברירה. אני הלוא הייתי כותב אותם ספרים גם לו פרס ישראל היה קנס ישראל וגם אילו פרס ביאליק היה קנס ביאליק, ואולי הגיע הזמן שיהיה. ההרגשה מוזרה באמת, כאילו מקשטים אותך או מעטרים אותך על כך שאתה נושם אוויר, על דבר שאין לך ברירה אלא לעשותו, אם לא תעשה אותו לא תוכל לחיות".

הדברים האלה, שנישאו מפיו של עמוס עוז כשהוזמן למשכן נשיאי ישראל על מנת שיוכלו לחלוק לו כבוד, שנרשמו ופורסמו בקובץ המאמרים שלו "בעצם יש כאן שתי מלחמות", שבו ועלו במוחי בעת האחרונה, בכל פעם בה נקלע אחד ממסעות השלטוטים שלי לקרב היריות האוראלי-אקטואלי המכונה "המאבק על עתיד התרבות הישראלית".

בכל פעם בה נתקעה עגלתי לאש הצולבת, נטה לבי, באופן אוטומטי כמעט, אל היוצרים המבכים בכאב את הקיצוץ בתקציב האמנויות. ממילא נוטות העיניים לגבש דוק לח מול סיפורם של מי שגורלם לא שפר עליהם, ועל אחת כמה וכמה במקרה כזה, בו מצהירים מוכי הגורל והתקציב כי סיפורם האישי אינו אלא סיפורו העצוב של העם היושב בציון. אין הם מתחננים על פרנסת משפחתם, חזרו האמנים ואמרו, אלא על שאר רוחה של מדינת היהודים.

כך השחקן יורם חטב, עסקן במובן הראוי של המילה, שב והטיח בפקידי הממשל ובצופי הטלוויזיה כי הקיצוץ העמוק, הגם שלא יסכן את חיינו, יאיים לסלק את הסיבה לאותם חיים. כי מה הם החיים ללא מופעי יופי מזדמנים, ללא אבק הדמיון הקסום, ללא הצצתו של הציבור אל ציפור נפשו. מה הם החיים ללא אמנות. מה הם ללא תרבות.

ועוברים בסך הנפגעים - אוצרי המוזיאונים ושחקני התאטרון, במאי הקולנוע ופסלי האבן. וכולם זועקים: אם לא תוסר מעלינו חרפתה של הגזירה, לא תהיה עוד תרבות במדינתכם. ראו הוזהרתם.

התרבות הממוסדת בישראל, זו המסובסדת על ידי אגף התרבות הנודד של ממשלת ישראל, הולכת ומאפירה כבר שנים. הצגות התיאטרון פשוט אינן טובות, התערוכות במוזיאונים משמימות לרוב, גם לדידו של צרכן התרבות הממוצע. בתיאטרון, קולות חדשים אינם נשמעים, ואדם נידון לבחור בין מחזות קלאסיים ובין המחזאות המקומית הישנה והמוכרת. או שייקספיר או מיטלפונקט. או ברכט או אילן רונן. או ברכט בבימוי אילן רונן.

משעמם בתאטרונים המתוקצבים ממשלתית שלנו. משעמם ומעיק. ומה שאינו משעמם פשוט מביך. ואין איש דורש מפרנסי התאטרון לבדוק את עצמם, שהרי הכל משולם ללא תנאי על ידי הציבור. כך מכניסים את מירב הכסף מלהיטים בסגנון עדות המסיבת-סיום-בית-ספר-יסודי כמו "מרי לו", עוד נכנס מצה"ל ותרבות יום א' שלו, עוד ממשרד החינוך דרך "סל התרבות" וחבר התלמידים המפוהקים שהוא גורר עמו, ועוד מגיע ישירות מאגף התרבות.

השאר יגיע מהפנסיונרים, שיקנו כרטיס בכל מקרה, מוועדי העובדים שיביאו עדרים משלהם, וכל מני מבצעים של רשתות שיווק ותאגידי תקשורת. לקהל הרחב, אפילו המשכיל ואוהב האמנות, שלא לדבר על הממוצע, אין השפעה על התיאטרונים כאן. אנחנו לא הלקוחות, אנחנו לא קהל היעד. שגילה אלמגור ויעקב אגמון יעשו מה בראש שלהם, זה לא מעניין לאף אחד את קצה הבולבול.

עכשיו הם טוענים שבלעדיהם אין כאן תרבות; אבל התרבות כאן מתנהלת ממילא בלעדיהם. הגסיסה של התרבות העברית אינה רק בעיה מתמטית של העברת תקציב זה או אחר לכאן או לשם. היא גם, ואולי בעיקר, בעיה של חוסר השתתפותו של הציבור הישראלי במה שמתוקצב כ"תרבות", וחוסר רצונה של אותה תרבות מתוקצבת לשתף את אותו ציבור.

ועכשיו הציבור הצופה באמנים הנאבקים מעל מסך הטלוויזיה אמור להשתתף במאבקם. סביר להניח שרובו לא ביקר השנה במוזיאון (לא היה שם דבר שראוי לצאת בשבילו מהבית), הגיוני שלא ראה יותר מהצגה אחת וספק אם נהנה בזו. אבל הוא צריך לצאת עכשיו ולהפגין, כי בלי עודד תאומי מבצע את "המלביש" אין להם סיבה לחיות. נו באמת.

אינני בא לטעון בזכותה של מפלצת ההמונים. אין כאן כל שאיפה שלי לראות את האמנות המתוקצבת בישראל הופכת למרדף אחרי הרייטינג. אלא שאם התרבות בישראל מסתמכת כולה על עסקות חבילה, כפיית צריכה (על חיילים ותלמידים) ופנסיונרים, אולי אין לה זכות קיום בדמותה הנוכחית.

אולי כדאי ששחקני התיאטרון, רקדני להקות המחול, התאורנים, התפאורנים, האוצרים, הציירים, הפסלים ושאר האמנים ימצאו להם עבודה במשרה מלאה, ירוויחו את לחמם כמו כולנו, האמנים המתוסכלים, ובערב יצאו לחזרות בתאטרון חובבים, יכתבו, ישירו, ירקדו, יפקירו את עצמם לתביעת הדם הזורם בעורקי האמן שלהם.

אולי כדאי שתקציב התרבות הישראלי יפסיק לממן מפלצות משמימות כמו "הבימה", ו"הקאמרי", מרכזי בידור משפחתי כמו "בית לסין" וכשלונות כמו התיאטרונים בבאר-שבע וחיפה. אולי במקומם צריך לעודד דווקא להקות קטנות, הפקות קטנות, תערוכות קטנות. אולי במקום לשלם לשחקן משכורת חודשית על שתי הצגות, יקבל את הסכום על השתתפות בהצגה אחת ובימוי הצגה אחרת בפריפריה.

אולי אז, כשהאמנות תפסיק להסתתר בהיכלות מפוארים שנועדו יותר לראווה עולמית ופחות לתאווה המקומית, אולי כשהאמנות והאמנים יהפכו את עצמם באמת לנשמתה החיה של התרבות הישראלית, אולי אז יוכלו לדרוש מהציבור להרים קולו אל מול עוול וקיצוצים, ולא להעביר ערוץ בשלט, אל הסדרה האמריקנית הרלוונטית פי כמה.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by