בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
סיפור הדחפורים 
 
 צילום: ססיליה פארסברג (מתוך: http://this.is/jenin)   
 
דרור נובלמן

דרור נובלמן ראה את סרט הקאלט הסהרורי "הדרך לג'נין", והשתכנע שמישהו חייב להפוך את הסיפור של מחנה הפליטים הצבעוני למחזמר

 
 
 
 
 
 
 
 
 
את "ג'נין ג'נין" של מוחמד בכרי לא ראיתי. הפעילות הממשלתית הנחרצת להחרמתו, שכללה את מעצר אחייניו של בכרי, הייתה יותר ממשכנעת. טענו אומנם שהם תיכננו פיגוע, אבל היום אי אפשר לדעת, עדיף לעשות מה שהממשלה אומרת.

בסרט הקונטרה, "הדרך לג'נין", דווקא צפיתי. יצר אותו במאי צרפתי יהודי במטרה לסתור את הטענות השקריות, כביכול, שהוצגו בסרטו של בכרי. הבמאי הוצג בשם בדוי ("פייר רחוב") מחשש לחייו. ובצדק הוא חושש, למרות שהסכנה לא תגיע כנראה מפלסטינים נזעמים, אלא מקהילת הקולנוע והטלוויזיה העולמית.

"הדרך לג'נין" מנסה למלא שתי נישות ונופל בשתיהן. הוא לא עובד לא כמסמך אותנטי-חדשותי ולא כסרט תעמולה פרו-ישראלי. מבחינת התוכן עושה רושם שהבמאי לא החליט אם הסרט מיועד לקהל המקומי או דווקא לחו"ל; הראיונות עם המשפחות השכולות מתקיימים חציים בעברית וחציים באנגלית ללא הצדקה ברורה, הטון המונוטוני וה"אובייקטיבי" של המשפחות אינו מזעזע דיו עבור הקהל הישראלי (שסף הזוועה שלו גבוה במיוחד), ולא מרגש מספיק עבור קהל צופים זרים.

את הקטעים היותר חזקים של הסרט, צילומי ארכיון של הלחימה וצילומי תקריב של כוחות צה"ל בג'נין, מטביע פייר בפסקול קיטשי להחריד ומסרס אפקטיביות, סטייל טור טנקים דוהרים על רקע מוסיקת עולם, או חייל שמתפלל על רקע נעימת כלייזמרים.

גם בחירות הליהוק של הסרט אינן אחידות; מחד יש לנו סבתא'לה אוסטרלית שלא מפסיקה להתייפח "הילדים, הילדים", ומאידך שני רופאים צבאיים ישראלים בהופעה מרשימה, במיוחד דוקטור טדי גרוס האנגלוסקסי שמבאר: "ג'נין היא העיר השנייה הכי עשירה אחרי רמאללה - זה שיש שם מחנה פליטים לא קשור לישראל בכלל". אותי הוא שיכנע.

לכל אורך הסרט לא מצליחים הרופאים שבמרכזו להבין מה לכל הרוחות רוצים הפלסטינים. אם אנחנו חיכינו אלפיים שנה כדי לשוב לארצנו, מדוע מפגינים הפלסטינים קוצר רוח אחרי חמישים שנה בלבד?

"הדרך לג'נין" עשיר בפתרונות פלסטיים: חייל ישראלי מספר על כלב בג'נין שבהתחלה נבח על כוחות צה"ל, אך לאחר שהאכילו אותו הפך לחברם הטוב ביותר; מייד אח"כ נראים כוחותינו מאכילים לוף ישישה פלסטינית אסירת תודה. מנגד, כל חשיפה של השקרים הגסים של התעמולה הפלסטינית, נעשית באופן קטנוני וברמת דיון של גן ילדים. כל גילוי שכזה מלווה בנעימה בומבסטית בסגנון "כלבוטק".

למרות אופן ההצגה העקר, ניכר שהפלסטינאים אכן קריאייטיבים בטירוף. מתחרה ראוי לשר ההסברה העיראקי התגלה בדמותו של מנהל בית החולים בעיר, שטען לטבח והצהיר שצה"ל ירה בכוונה עשרות פגזים על בית החולים. כהוכחה הוא הצביע על כמה סדקים של טיח מתקלף. כשעימתו אותו עם העובדות, חשף שיניים צהובות ועקומות (אולי שם פגע פגז?), וקרא: "והטראומה לאלפי הילדים זה לא טבח?".

בהמשך הסרט התוודענו לאותם ילדים, חבורה קשוחה וששה אלי קרב. טראומה? שום דבר לא יכול לגרום לילדים האלה טראומה. בעוד ילדי ישראל המפונקים צופים ב"מורדים" וסוחטים מההורים המובטלים דמי כיס, עושים זאטוטי ג'נין כיף חיים, ומשחקים בחסמב"ה. הם משתתפים בהפעלות של יוניס"פ (מעין עודד מנשה פלסטיני שעושה מורל בקריאות: "בדם נפדה את השהאידים"), וזוכים להתחפש במדי צבא ונאסראללה. אמנם הסבתא האוסטרלית בוכה "ומה עם הלימודים?", אבל היא לא צריכה לדאוג - גם הילדים האלה רוצים להיות מהנדסים.

נדמה שהתגלית המדאיגה ביותר מהסרט היא שהפלסטינים לא לוקחים את העימות ברצינות הראויה. בעוד אנחנו "יורים ובוכים", "ממלאים את חובתנו", או "נקטפים כפרחים", מתייחסים הפליטים אל האינתיפאדה כאל עדלאידע מודרנית; הם מפברקים כתבות חדשותיות ומסעות לוויה (באחד מהם נופלת הגופה, מתרוממת ושבה מייד אל מקומה), דופקים קעקועים של החמאס, מקשטים כל פינה בפוסטרים צבעוניים של שאהידים, ובכלל, עושים צחוקים. שיא הקריאטיביות מופגן בפרסומת ל"דרא-קולה - המשקה המקורי מדם ערבי" - הראויה לדעתי לפרס קקטוס הזהב, ומציגה משקה תוסס אותו לוגמת קריקטורה של שרון.

הדמויות היחידות שנראות לא מרוצות בעליל במחנה, הן הנשים הפלסטיניות הגלמודות, שצריכות לחיות עם הידיעה כי הגברים שלהן מעדיפים במפגיע את בתולות גן עדן על פני מחוייבות. לאור כל העדויות האלו, אי אפשר להימנע מהקביעה ש"הדרך לג'נין" החמיץ את הנקודה ובגדול.

על ג'נין לא צריך להכין סרט תעמולה. על ג'נין צריך לעשות מחזמר, משהו בסגנון "שיקאגו" כזה, עם עשרות ניצבים, רקדנים, וטנקים ברקע. אני יכול לראות זאת בעיני רוחי: מנהל בית החולים צהוב השיניים, לבוש בגדים נוטפי דם ומנופף בכובע קש תוך שהוא שר במלוא גרון: "If I Can Make It There, I'll Make It Anywhere... It's Up To You Genin Genin", ואז עשרות ילדי המחנה בחגורות נפץ, מתפוצצים כזיקוקי דינור אל-על ויוצרים בשחקים את המילים "The End".
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by