בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
ג'וני שועלי 
 
 
עידית גיל-אשל

עידית גיל-אשל מטפסת עם ג'וני קאש לאחת הפסגות המוסיקליות הנשגבות של השנה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
כמו הקברנים ודן שילון, גם סמלו המסחרי של ג'וני קאש הוא סט של בגדים שחורים שמלווה אותו עוד מתקופת סאן רקורדס של סם פיליפס, באזור 1955, ועד עצם היום הזה, כשהוא מביט אחורה על חמישה עשורים של קריירה מוסיקלית וכמות עצומה, כמעט בלתי נתפשת של להיטים. השחור הזה הוא לא בשביל לרזות, גם לא בשביל להסתובב בשינקין של הניינטיז מבלי להיראות חשוד; השחור של קאש הוא הביטוי החיצוני לנפש המחוספסת, הדתית והמיוסרת שמפרנסת את המוסיקה שלו, תמיד על הגבול שבין הקאונטרי והרוקאבילי שהולך כמו לחמניות בנאשוויל, לרוק'נ'רול החכם שמותר לשמוע גם בניו-יורק.

בישראל, מטבע הדברים, מעטים שמעו על ג'וני קאש (לא כולל רון מייברג, כמובן) לפני שחידש ב-1994 את לאונרד כהן וטום ווייטס באלבום הראשון בסדרת "American recordings" - על שם הלייבל שבו יצא. ריק רובין, הבעלים של "אמריקן" ומפיק של להקות כמו רד הוט צ'ילי פפרס, דאנציג והביסטי בויז, הציע לקאש לנסות סוג של תפנית, ולהקליט גרסאות חדשות לקלאסיקות מוכרות שלו עצמו ושל אחרים.

התוצאה מתפרשת לעת עתה על פני ארבעה תקליטים, שמלבד הצלחה מסחרית יפה, קצרו גם הרבה מאוד מחמאות עבור קאש, שניצל את ההזדמנות שניתנה לו כדי להקליט מחדש עיבודים לשירים של יו-2, טום פטי, וויל אולדהאם (אק"א בוני פרינס בילי), האיגלז ואחרים.

"The man comes around", על שם השיר היפהפה שפותח את האלבום הרביעי והאחרון לעת עתה בסדרת אמריקן רקורדינגז, מוצא את קאש שבע הקרבות בן שבעים, כשלקולו המרעים, הדרמטי ומלא ההבעה מתווספת ארומה חריפה של התיישנות בעץ האלון של החיים, ומשווה לכל מילה היוצאת מפיו, יותר מכל דבר אחר, ניחוח של דבר אלוהים חיים.

בחוברת הוא כותב: "אני משוכנע ששום דבר לא יכול לקחת ממני את אהבתי לאלוהיי, לאשתי ולמוסיקה שלי"; הצניעות הנוצרית הקדושה הזאת טוענת כמעט בכל אחד מהשירים שקאש בוחר לבצע משמעות חדשה ונוספת, וכנראה שגם - ולו רק למראית עין – עמוקה ואמיתית יותר.

"Hurt" של ניין אינץ' ניילז, שזכה גם לקליפ נהדר, הופקע לחלוטין מידיו של טרנט רזנור, והפך תחת ידיו של קאש לקינה מלאת הוד. מלבדו בולטים עוד שני ביצועים מעוררי השתאות לקלאסיקות ישנות, מרטיטות לב גם בביצוע המקורי, אך מדהימות בכנותן בגילגולן הנוכחי: "We’ll meet again", אחד הלהיטים הגדולים של מלחמת העולם שהבחירה של קאש לסגור איתו את התקליט הזה גדולה כמעט כמו הבחירה של קובריק לגמור איתו את העולם ב"ד"ר סטריינג'לאב"; ו"First time ever I saw your face", הלהיט הכי גדול של יואן מק'קול האנגלי, שמקבל מקאש את הכבוד שמגיע לו, ובשיא המינימליזם מצליח לטפס עד לאחת הפסגות המוסיקליות הנשגבות ביותר שנשמעו בשנים האחרונות.
______________________________________________________
Johnny Cash: American recordings IV: The man comes around (הליקון/American Recordings)
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by