בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
מפלצת התהילה 
 
 מתוך עטיפת הספר   
 
ראובן רייכמן

אסף בר חייב להיות סלבריטי, וראובן רייכמן לא מתכוון להידרס בניסיון לעצור אותו. להיפך

 
 
 
 
 
 
 
 
 
על כריכת הספר החשוב ביותר שהתפרסם כאן בעשור האחרון מצולם הסופר, אסף בר, בתנוחה מעט אוטיסטית: כורע על ברכיו, הוא מפנה את ראשו הצחור מעלה, הרחק מאיתנו. כוכבים צהובים ואדומים מסתחררים על החולצה שלו, בדיוק כמו אלה המנצנצים על כל העטיפה. אסף בר, לשעבר כתב תרבות ב"מעריב לנוער", מופיע כרוך על הכריכה. הסאבטקסט ברור: המסע הבינכוכבי בין דפי הספר הזה, הוא גם ליטוף איבריו החלקים של הסופר.

"7" יצא בהוצאה עצמית ולכן סובל מתת-עריכה, או מהיעדר עריכה בכלל. אבל בניגוד ליצירות אחרות, מגע ידו של עורך בינוני - כמו אלה שמחזיקות רוב הוצאות הספרים הממוסדות - היה רק מזיק לספר הייחודי הזה. חוסר הליטוש רק מדגיש את העובדה ש"7" הוא ביטוי מרוכז וחריף - מקומי ובה במידה אוניוורסלי - של הלך רוח ציבורי אותנטי: הצורך הבלתי נשלט להתפרסם, שתוקף את גיבור הספר ומוליך אותו במסע נפתל.

בעולם הפוסטמודרני שום דבר אינו ממשי - הכל קיים רק כייצוג בתוך מוחנו, בדיוק כפי שהשם "קוקה קולה" לא מתייחס לבקבוק משקה קל ספציפי, אלא לקונספט מסויים הכולל שברי תמונות אירוטיות ותקוות שהפיחו פירסומות, ורק לבסוף טעם מסוים ותחושת התפוצצות של בועיות גז על הלשון. כמו למותגים, גם לאדם היחיד יש תדמית, שהיא מכלול ההתרשמויות של כל הסובבים אותו. הצרה היא שמעצם הגדרתה, התדמית שלנו נמצאת בידיהם של זרים. לכן, כדי ליצור תדמית, או לשנות תדמית קיימת - כלומר להתפרסם - יש להרשים אנשים אחרים (שגם הם תדמיות המנהלות קרב על תשומת לב).

בעולם המערבי, שאיבד קשר עם המציאות הממשית וחי בזירה מסחרית-דמיונית, פירסום הוא לא מותרות, אלא משאב הכרחי לקיום. 15 דקות התהילה שחזה אנדי וורהול לכל אדם, נהפכו כעת לתחנת תידלוק שאסור לפספס אותה.

זוהי נקודת המוצא של ספק סיפור המתח הסוחף, ספק סיפור ההתבגרות והגילוי האישי, שכתב אסף בר. גיבור הספר נטול השם, המועסק כמנהל בכיר בתחנת טלוויזיה מצליחה, מקבל יום אחד שיחת טלפון מזקנה, שמציעה להפוך אותו ל"פופולארי ברמה שלא הכרת". הצעיר נענה להצעה, אך לפני שהוא מספיק לעלות לאוטובוס בדרך לביתה של האשה מתנגשת בו מכונית לבנה.

למרות התאונה המחרידה, לצעיר לא קורה כלום. הוא מתעורר כעבור כ-15 דקות במרחק מה ממקום האירוע, בריא ושלם. מנקודה זו ועד סוף הספר, הוא יוצא למסע בעקבות רבע השעה האבודה הזאת- רבע השעה שקיבל מוורהול, אם תרצו. הוא מנסה לברר מה בדיוק אירע שם באמצעות חקירות משטרה חשדניות וחקירה פנימית אינטנסיווית. מציאות ודמיון מתערבבים, אבל בר לא מניח לקוראים: אחת הדמויות היא פאנג, ילד עתידני, שקורא גם הוא את "7" במרחק מאות שנים מההווה (אלא שאצלו קוראים ליצירה "הספר האסור"), והוא מעניק לקוראים פרספקטיבה שכוללת גם אותם.

בר, בווירטואוזיות סיפורית, יצר קשר ארעי, קלוש, בין הגיבור יפה התואר, הסופר יפה התואר שעל הכריכה והקוראים. הקיום השברירי הזה - המאפיין את היצירות הגדולות של ימינו - מובא במשפטים שהם לעתים מגומגמים, לעתים לא תקינים. ההתנגשות הזאת, בין הצורה לתוכן, יוצרת מתח אירוטי גבוה, חושניות טבעית, שלעולם לא יכולים להתממש. ברגע שיהפכו למציאות, ברגע שכף יד באמת תחליק על בטנו של הסופר, ייעלם הכל. אי אפשר, למרות הרמיזה העבה על העטיפה, ללכוד כוכב בדלי מים.
__________________________________
7, מאת אסף בר, (הוצאת סער)
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by