בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
מה אומר לך השם יונתן דנילוביץ'? 
 
 
עופר רוג, הזמן הוורוד

ספרו של עמית קמה, "העיתון והארון", נותן מבט רחב וראשון על הקהילה ההומואית בישראל, ההיסטוריה שלה ואופן ייצוגה בתקשורת

 
 
 
 
 
 
 
 
 
הספר "העיתון והארון" של ד"ר עמית קמה עוקב, דרך 45 סיפורי חיים, אחר דפוסי תקשורת של הומואים ישראלים. הספר בוחן את הקהילה במבט רחב, ושואל שאלות כמעט על כל אספקט של החיים. הוא בוחן מגוון דפוסי תקשורת: בין הומואים לבין עצמם (החל בסלנג אוחצ'י ועד משמעויות של שפת הגוף בעת חיפוש זיונים בגן או בצ'ט), בין הומואים לסטרייטים (יציאה מהארון והישארות בתוכו), החל בשקרים לבנים וכלה בהופעות בטלוויזיה.

הספר יכול לשמש כמדריך מצוין - זהו הספר הראשון בעברית המתעד את הקהילה ההומואית הישראלית בכללותה. הוא עונה על חוסר במקורות מידע, שמוזכר פעמים רבות על ידי המרואיינים, המספרים על ראשית דרכם כהומואים, שעה שהם לא ידעו מה עושים, איפה עושים את זה ואיך מוצאים מישהו לעשות את זה איתו.

בגוף הספר מוסברים מושגים הקשורים בהומואים, שעשויים להיות זרים לקורא הסטרייט (כמו סאונה, קוקסינל וקרוזינג) ומושגים מתחום הסוציולוגיה ולימודי התרבות (כמו בו-תרבות ומסמן). הספר מרתק גם בכך שהוא מספק היסטוריה כתובה של הקהילה הישראלית, וכך נהנה מהידע של קמה בהיסטוריה של הקהילה הישראלית - הן כחוקר ההיסטוריה שלה והן כפעיל. אני, למשל, למדתי שלפני HESHE היו קיימים בתל-אביב, בין השאר, אמיגוס, דיוויין ו-A&M.

שיטת המחקר היא ראיונות עומק, פתוחים ולא מתוכננים מראש, עם הומואים ממגוון זרמים בחברה הישראלית. לזכותו של קמה תיזקף ההשקעה במציאת מגוון מרואיינים: מבני נוער בארון ועד גברים מבוגרים, קיבוצניקים ועולים חדשים, רווקים מושבעים וכאלה הנשואים לנשים או לגברים. מעניין יהיה לנסות לגלות האם הקולות הפחות מוכרים הללו הינם שוליים והזויים, או שמא הם המהווים את רוב רובה של הקהילה.

אבחנה מעניינת של הספר היא שאין לקשור קשר פשוט בין ההשתקפות של הומואים בתקשורת ההמונים לצורה שבה הומואים תופסים את עצמם. קשר זה הינו מורכב הרבה יותר מתפיסה נאיבית, כדוגמת "אני יכול לראות בטלוויזיה ייצוגים מכובדים של הומואים, ועכשיו אני אפסיק לשנוא את עצמי". אירועים רבים התרחשו בקהילה במהלך שנות התשעים, וטקסטים רבים נכתבו על אודות ההישגים הפוליטיים שאליהם הגיעה. להפתעתו של הקורא (וגם של קמה, שאחראי בעצמו על חלק מהטקסטים האלה), נראה שרבים מהמרואיינים לא יודעים על האירועים ולא קראו את הטקסטים, ואם שמעו וקראו, לא הפנימו. גם התמורות הרבות שעברו, על פי טקסטים אלה לפחות, על הקהילה, פוסחות על עולמם הפסיכולוגי של רבים מהמרואיינים, כמו יואב:
עמית: בפברואר 93' היה אירוע גדול בכנסת. אומר לך משהו?
יואב: "לא [שתיקה]. כנראה לא הייתי מספיק מעורה בעניין הזה".
עמית: אבל גם בעבר לא היית חשוף. למשל, השם יונתן דנילוביץ' אומר לך משהו?
יואב: "מי?" (עמ' 193).

הספר, שמבוסס על תובנות שהתגבשו בעקבות הראיונות, מאורגן על פי נושאים: אופני תקשורת, מדיומים של תקשורת ושלבים ביוגרפיים טיפוסיים. בגוף הספר מובאים דבריהם של המרואיינים בצירוף שם פרטי (בדוי) בלבד, וטבלה מסכמת של פרטיהם האישיים הבסיסיים מצויה בסופו. פרט לכך, לא ניתנים לקורא שום אפיונים נוספים של המרואיינים, כמו המראה או אופן הדיבור. הבחירה לא לכלול סיפורים שלמים, אלא רק קטעים שלהם, בהתאם לפרק, מאפשרת לפרוש טיעונים בצורה בהירה, אך המחיר הוא שהקורא לא מתחבר רגשית לאף אחת מהדמויות. בניגוד לספרו של דני קפלן "דויד, יהונתן וחיילים אחרים", המבוסס גם הוא על ראיונות עומק, הקורא בספר של קמה אינו מכיר אף אחת מהדמויות באופן אישי, ולכן גם לא מפתח כלפיהן הזדהות ואהדה.

מוחמץ כאן אחד היתרונות הגדולים של שיטת מחקר כזו, בייחוד כשפונים גם לקהל שאינו אקדמאי. נגזלת מהקורא ההזדמנות להתחבר רגשית לדמויות ולנסות לפענח אותן בעצמו. דווקא מכיוון שמדובר בכל מקרה במסקנות שיש בהן אלמנט סובייקטיבי ניכר (בניגוד לתוצאות סקר, למשל), חבל שהספר לא מאפשר לקורא לנסות לפענח את קוד התקשורת מתוך הראיונות עצמם ולא להכפיף אותו לגמרי לפרשנותו של המחבר. הקורא זוכה במבט מקיף וכולל על הקהילה, אך לא ניתנת לו הזדמנות מספיקה להתמקד בפרטים המרכיבים אותה.
___________________________________________
העיתון והארון, מאת ד"ר עמית קמה (הוצאת הקיבוץ המאוחד)
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by