בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
סיפור לחג: הלילה הזה כולו מעשה סדום 
 
 חולי פרוגריה שאינם קשורים לסיפור   
 
דרור נובלמן

"מי שכח ליש'גור?" הקול שלו נהייה רציני וצרוד. הוא חזר על השאלה הזאת, והסתכל עליי לתוך העיניים. ידעתי שאני יוצא מניאק אבל לא יכולתי לשקר לילד בעל מום. סימנתי עם הראש על אפרת. רחמים הפעיל את הסכין החשמלית, "ז'ה הוצאה להורג", הוא אמר בשקט, "מהתחת"

 
 
 
 
 
 
 
 
 
איכשהו אפרת הצליחה לשכנע אותי. עם כל הדיבורים שלה על לעשות טוב לאנשים, ועל זה שחשוב לצבור כל מיני חוויות בחיים. "לא נמאס לך מקניידעלך?" היא אמרה "תראה שיהיה לנו כייף". הסברתי לה שאין שום סיכוי שאני מוותר על הסדר בווילה של סבא בשביל השטויות שלה, אבל היא הסתכלה עליי במבט עצוב כזה ואמרה שהיא לא רוצה ללכת לבד, ולבטל היא לא יכולה כי היא הבטיחה להם. להם - זאת אומרת למשפחה של יאיר, הילד המפלצתי שאפרת חונכת בפרוייקט פר"ח.

השחור הקטן הזה גר באיזו בית מבודד באמצע לוד ולקח לנו מיליון שנה למצוא אותו, בעיקר בגלל ההנחיות שיאיר נתן לאפרת בפלאפון. הילד כל הזמן בלבל בין הכיוונים, עד שאפרת נזכרה שהוא בכלל דיסלקט וביקשה לדבר עם אבא שלו. האבא היה נורא מעוצבן מזה שאנחנו מאחרים והאוכל מתקרר, אבל הנחה אותנו לדירה שלהם, שהסריחה מסיגריות אירופה ושתן, והייתה מלאה בילדים וכלבים מלוכלכים, שהסתובבו לנו בין הרגליים בלי שהצלחתי ממש להבדיל ביניהם.

הגשתי לאמא של יאיר את המתנה שאפרת קנתה להם, סכין חשמלי לחיתוך בשר, והאמא התנפלה עלי בחיבוקים ונשיקות רטובות כאילו אני הבן האבוד שלה מטשקנט, וכל הזמן מלמלה בעיניים דומעות "בקרוב אצלך". הטקס הזה נמשך כמה דקות ואז התיישבו כל הילדים לשולחן, כולל יאיר שהושיט לנו את ההגדות לפסח שהבאתי מהבית שעכשיו הן טפטפו מים משום מה; האמא הסבירה שיאיר נורא אוהב לשטוף דברים באסלה, והתפלץ הנהן. "עכשיו זה נקי" אמר.

בשולחן הופרדתי מאפרת. היא קיבלה מקום ליד האבא, שכל הזמן פירש לה קטעים מההגדה ומישש לה את הרגלים. אולי חיפש חמץ, לא יכולתי להקדיש לזה תשומת לב, כי הייתי שקוע בשתי שכנותיי לשולחן: פנינה ודודה.

פנינה הייתה האחות הבכורה של יאיר ומאוד הזכירה לי מישהו מהסרט "כוכב הקופים". היא הייתה מאוד נסערת, כי איזו זקנה בשוק ביקשה ממנה שקל ופנינה סירבה לתת, והזקנה קיללה אותה שלא יהיה לה מזל בחיים. התנהל דיון קדחתני, שעיקרו איך מבטלים את הקללה של הזקנה. באופן אישי לא הבנתי ממה פנינה מתרגשת, כי לא נראה לי שאלוהים עזר לה במשהו קודם, אבל מה אני מבין.

שכנתי משמאל, להלן דודה, התייחסה לעניין בנונשלאנטיות. היא הייתה קשישה עם ארבע שיניים, שתחבה את האוכל בידיים לפה, לעסה קצת, פלטה חזרה לצלחת וחוזר חלילה. מדי פעם היא סטרה לי סטירות קטנות, כמו הרב עובדיה, ואמרה "תהיי בריאה, תהיי בריאה". דווקא מצאה חן בעיניי.

אחרי חצי שעה של ארוחה, האמא סיפרה כמה אפרת נפלאה ואיך היא עוזרת ליאיר בלימודים, אפרת הסמיקה וסיפרה שהיא מתכוונת לקחת את הילד לבקר באוניברסיטה, כדי שיתרגל למקום שבו יבלה בעתיד; אני הצעתי שאם זה ככה אז כבר עדיף שתיקח אותו לבקר באבו כביר. הדודה צחקה. היא בפרוש מבסוטית ממני.

בינתיים נגמרה הארוחה, והמשפחה המעפנה התיישבו לצפות בקלטת החתונה של פנינה, שבהתה במסך ומלמלה "איזה מושלם קובי, הוא מושלם, איזה תלתלים...". שאלתי אותה איפה הוא קובי , והיא התחילה לבכות. יאיר סיפר שפנינה וקובי התגרשו אחרי שלושה חודשים בלבד, ומאז היא יושבת כל ערב וצופה בקלטת. הרגשתי לא נעים, ושמחתי כשהאמא הציעה שאני אלך עם יאיר לחדר שלו. "אבל תהיו בשקט", היא אמרה ליאיר, "אתה יודע למה...".

בחדר של יאיר הבחנתי בפוסטרים של חזי שירזי ו"לגעת באושר", ובספה חומה שעליה ישן מישהו מכוסה בשמיכה. הקיר שליד הספה היה מלוכלך בשיכבה צהבהבה, כאילו השפריצו שם דבק מגע או משהו.

יאיר וידא שאף אחד לא מציץ, והוציא מהמגירה מכתב. הוא אמר שזה מכתב מהחברה שלו - איסאם. שאלתי מה זה איסאם, ויאיר אמר שזה יסמין בערבית. שאלתי מה פתאום החברה שלו כותבת את השם שלה בערבית, ויאיר התפלא איזו שאלה? הרי היא ערבייה, בת של משתפ"ים מג'ואריש. אח"כ הפושע הקטן ביקש שאני אסביר לו משהו בשיעורי בית. הוא היה צריך ללמוד משמעות של ביטויים כמו "הסכמה שבשתיקה". הסברתי לו שזה הסכמה בין אנשים שלא כתובה או נאמרת בשום מקום. הוא הסתכל עלי בעיני עגל, אידיוט גמור הילד הזה.

פתאום האיש הישן התחיל לנוע בין השמיכות, ויאיר ממש נבהל. הוא לחש בפאניקה "אסור לזרים להעיר את רחמים. זה הוצאה להורג", את שתי המילים האחרונות הוא הדגיש בטון מוזר. שאלתי אותו מה זה החומר הצהוב על הקיר. האיש שמתחת לשמיכה הוציא את הראש. זה היה איש זקן עם הפנים הכי משונות שראיתי בחיים; שתי עיניים שחורות חרוזיות בלי גבות או ריסים, ראש מקומט וקרח לגמרי, פה ריק משיניים, פנים מחוספסים בחטטים.

האיש המוזר הצביע על הקיר "זה ז'רע שלי" אמר בקול ילדותי וגבוה, שלא התאים לפנים הנוראים האלה. רק אז הבנתי שטעיתי, והוא בכלל לא ישיש אלא ילד מעוות. ראיתי את זה פעם בסרט דוקומנטרי. קוראים לזה פרוגריה אני חושב, מחלת ההזדקנות. היצור הצביע עלי ושאל "מי ז'ה?". יאיר אמר שאני החבר של החונכת שלו, והיצור חייך בביישנות, "אתה שוכב בה?" שאל. יאיר דחק בי ויצאנו מהחדר, החלטתי שזהו זה. הגיע הזמן ללכת. חיכיתי שפנינה תפסיק להתייפח על הכתפיים של אפרת, ונוכל כבר לחזור. פתאום כולם השתתקו. הסתובבתי לאחור וראיתי שהיצור הגרוטסקי עומד לידי. הוא בהה באפרת במבט מוקסם והתקדם לעברה, יכולתי לראות כמה היא נבוכה. הפעוט בעל פני הקשיש ליטף את השיער של אפרתי, שבהתחלה התכווצה, אבל אח"כ חייכה חיוך מאולץ ונתנה לו להמשיך. היא כזאת נשמה טובה.

פתאום היצור התחיל לשיר ולמחוא כפיים באושר "היא ז'ונה, היא ז'ונה", שאג ושיפשף את עצמו עליה. אפרת החווירה ונרתעה אחורה. האמא באה, חצצה ביניהם, והובילה את היצור לשולחן. האבא ניסה להרגיע את הרוחות, הוא הסביר שזה רחמים המסכן, שהוא בעל מום, ושלא נפחד ממנו, כי הוא לא מתכוון למה שהוא עושה.

האבא ראה שאפרת לא מרגישה טוב, והציע שנצא קצת לחצר ואז נחזור לקפה. יצאנו החוצה והתרחקנו מהבית. היה טוב לנשום את האוויר הצח של לוד, גם הסירחון מהלול שהיה להם בחצר לא הפריע לנו. זה אפילו היה קצת מצחיק כל הסיטואציה הזאת. אפרת פתחה את הבריח והציצה פנימה על האפרוחים. פתאום כל כך אהבתי אותה. היה כיף להיות רק שנינו לבד בחושך, לצחוק על משפחת אדאמס הלודאית ולשחרר מתח. ליטפתי אותה והתנשקנו, עצמתי עיניים והתחבקנו חיבוק ממושך.

אחרי כמה זמן, אפרת צחקה וביקשה שאני אוציא את הלשון מהאוזן שלה. לא הבנתי על מה היא מדברת; "מיז'דיינת" נשמע פתאום קול מתוק "מיז'דיינת בתחת". קפצתי אחורה בבהלה וראיתי את רחמים עומד שם ומחבק את אפרת שצרחה. ביד אחת הוא החזיק את הסכין החשמלית שהבאנו מתנה. היצור התרחק קצת, ובהה בתרנגולת שהשתחררה מהלול. "מי שכח ליש'גור?" הקול שלו נהייה רציני וצרוד. הוא חזר על השאלה הזאת, והסתכל עליי לתוך העיניים. ידעתי שאני יוצא מניאק אבל לא יכולתי לשקר לילד בעל מום. סימנתי עם הראש על אפרת. רחמים הפעיל את הסכין החשמלית, "ז'ה הוצאה להורג", הוא אמר בשקט, "מהתחת".

אני לא יכול להסביר את זה, אבל בחיים לא שמעתי שום דבר שהפחיד אותי כמו ארבעת המילים האלה. בלי לחשוב יותר מדי, השארתי שמה את אפרתי וברחתי אל המכונית. נסעתי כל הדרך כמו משוגע, ורק כשהגעתי חזרה לרמת-גן הנשימות שלי חזרו להיות סדירות איכשהו.

את אפרת לא ראיתי מאז, וכבר עברה שנה. מהחברות שלה הבנתי שהיא כבר לא שונאת אותי, ושבקרוב תשתחרר מהמעון של נעמ"ת. אומרים שיש לה סיכוי להשתקם, אבל את זה תמיד אומרים. עוד לא החלטתי אם בא לי לפגוש אותה. מי שכן ראיתי לפני כמה ימים, זה דווקא את יאיר, השווערצה הקטן, ואפילו נהניתי. דיברנו על דודה, על פנינה ועל כדורגל, ולמרות שזה עמד בינינו כל השיחה, לא שאלתי אותו מילה על אפרת ומה שאחיו עשה לה, והוא מצדו לא סיפר לי. הייתה בינינו הסכמה שבשתיקה. בסופו של דבר הוא לא כזה אידיוט.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by