בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
האם לבן-גוריון היה תאום סטלן? 
 
 
ראובן רייכמן

ראובן רייכמן שמח לגלות כמה גיבורי גאנג'ה חדשים וישנים באנתולוגיית הקנאביס המחכימה "דפי עשב"

 
 
 
 
 
 
 
 
 
הבמבוקים ביקשו שסלים יוריד את הגלבייה שלו. שכבנו בתוך החושה שלי, והאור שחדר מבעד לקירות הבמבוק (המקומיים קוראים להם "בוסים") הטיל על הרצפה צללים מורכבים. אלה היו משפטים קצרים באנגלית, שהבמבוקים ביקשו להעביר לנו. סלים הוא בדווי ומתקשה מעט בשפות זרות (אבל יודע עברית מצויין), ואני תירגמתי לו.

עכשיו המשפטים היו כתובים על העור השחום של סלים, והוא רצה שאקרא בדיוק מה כתוב שם. היה להם חוש הומור דק, לבמבוקים, והם ניצלו היטב את הנכונות שלנו לבצע כל מה שיבקשו. כשאני נזכר במעשינו באותו אחר הצהרים, אני מליט את פני בידי.

חשיש וגראס, כפי שכתב וולטר בנימין בחדות אופיינית, הופכים את בני האדם ל"יצורי פרוזה שנהנים במלוא העוצמה". יופי בלתי מצוי מתגלה פתאום בשאריות קפה וטרטורו של המקרר כאילו משקף את סערות הנפש הפנימיות. גראס מחדד את הקליטה כל כך עד שאפשר לראות ולחוש את הייחודיות של כל דבר ודבר, ובמקביל להבחין בדמיון הרב שלו לאובייקטים אחרים. המשתמשים נהפכים למכונות אמנות - כל מקום שיפנו אליו את מבטם, כל משטח שאצבעותיהם ירפרפו עליו, כל ניחוח שיעלה באפם, יהיו במוחם ליצירה נשגבת, בהירה ומדוייקת.

הבעיה מתגלה בדרך כלל כאשר המשתמשים מנסים לחלוק את חוויית הסמים שלהם עם אחרים. אז המלים מחווירות. אפשר אמנם לתאר במשפטים ארוכים כיצד אנשים קטנים התגלו לך במרכזה של להבת נר, או את ה"כימאי הראשי של הקרקע", שאחראי על רקיחת ריחות הפרחים, אבל התוצאה לרוב מייגעת. מיצירת האמנות הזאת - רצף המחשבות של המשתמש - יכול ליהנות רק מי שיצר אותה.

זאת הסיבה לכך שאין כמעט ספרות סמים משמעותית בעולם, וכשהיא קיימת היא מתמקדת לא בחוויית הסמים עצמה אלא במה שסובב אותה: כיצד נוטלים את הסם, ההשפעות שלו, הסביבה. אבל כדי להבין בדיוק איך זה עובד חייבים פשוט לגלגל ג'וינט (זה מומלץ).

לכן האנתולוגיה "דפי עשב", שיצאה בהוצאת האיכות חרגול, מעניינת בעיקר מבחינה אנתרופולוגית. העורך דן דאור ליקט סיפורים, התרשמויות, כתבות ודו"חות על חשיש וגאנג'ה מכל התקופות - החל מקטע של ההיסטוריון היווני הרודוטוס מהמאה החמישית לפני הספירה, דרך דו"ח של מרקו פולו וסיפור של לואיזה מיי אולקוט, מחברת "נשים קטנות", ועד פרוטוקולים של וולטר בנימין והאסטרונום קארל סאגאן. מהמעט שקיים, הספר מעניק לסטלן בן ימינו דבר שמעולם לא היה לו ושמעולם לא חשב עליו - היסטוריה.

החשיש היה, מתברר, הל-ס-ד של המאות הקודמות. גוטייה, וולטר ואחרים כותבים על מסעות הזיה מופלאים, ואילו ב"אוכל החשיש" מ-1857,פיץ יו לאדלו מתאר טריפ די רע, שספק אם גראס מצרי יכול לגרום לו: "לפתע נטל השד הקרוב יותר קילשון, נעץ אותו אל תוך צד גופי הדואב, והשליך אותי מצווח לתוך העריסה הלוהטת… 'הבה נשיר לו', אמר אחד השדים לחברו, 'את שיר הערש של הגיהנום'".

ובכל זאת, מבין הקטעים הקצרים (לעתים קצרים מדי), רק מעטים יגרמו לכם להכין במיידי פילטרים מהעטיפה. דאור אמנם חשף כמה גיבורי גאנג'ה חדשים כמו הרוזן ממונטה קריסטו, אבל החן של לא מעט מהקטעים הוא באופי הצדקני והמתנשא שלהם. למשל סיפור האהבה שכתבה מיי אולקוט תחת השם האודטה דניני "משחק מסוכן", או האבחנה המעניינת שפירסם ה"סיינטיפיק אמריקן" ב1858-: "מראם המנומנם ואופיים הבטלני של עמי המזרח אינו נובע רק מהאקלים של ארצותיהם ומן העובדה שהאדמה מצמיחה שם מעצמה כל מה שנחוץ לחיי האדם - מה שמבטל במידה רבה את הצורך לעבוד - אלא גם משימוש בסמים נרקוטיים רבי עוצמה". ובאמת, סלים רק רצה לנוח.
_________________________________
דפי עשב, בעריכת דן דאור, (הוצאת חרגול)
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by