בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
הבת של סוניה 
 
 סאם פוקס, שגם היא ראתה את האור לא מזמן   
 
דנה ארביב, הזמן הוורוד

אחרי שכמעט התעלפה כששמעה את הבשורה הוורודה, אמא של דנה ארביב התחילה לשדך לה בחורות. חדשה בבלוק, טור אישי

 
 
 
 
 
 
 
 
 
שלום לכם, קוראי הנאמנים. הגענו לנקודת ציון ביחסינו. חמישה חודשים. חמישה חודשים, זו כבר תקופת היכרות שבה אני מתחילה לראות את הקשר בינינו כיציב מספיק כדי להעמידו במבחן הטראומה של המפגש עם אמא שלי. יש בנות שאינן עומדות בזה. מומלץ לכל הבחורות העדינות והשבריריות ולאלה הסובלות מבעיות של יתר לחץ דם והפרעות קצב להימנע מהמפגש הזה ולעבור לרשימה אחרת.

מאחר שאני מרשה לעצמי להניח, במידה די גבוהה של סבירות, שלא אמי ולא חבורת האלמנות הפולניות שלה מהברידג' (לא כולן אלמנות, אבל אצל הפולניות זה עניין טכני) נמנות עם קהל הקוראים הקבוע של "הזמן הוורוד", לא אחסוך מכם שום פרטים מביכים. כל מה שנכתב כאן הוא האמת, כל האמת (נו, כמעט) ושום דבר מלבד האמת.

לפני שנתיים הייתי השכנה ממול של השכנים שלי בגבעת פיזדיולוך ג' הצעירה, עם בעל מצודד, שני ילדים, כלב, גינה, מטבח מעוצב, אוסף של נעלי עקב ושאר האינוונטר של סטרייטית שעשתה את זה. עד שלגמרי במקרה עליתי על תגלית מדהימה, ובאופן ספציפי יותר, השדיים של אחת מחברותי. זה עלול להישמע לכם קצת מטופש ומרחיק לכת, אבל בשרשרת סיבתית לא ארוכה, התגלית הזאת הובילה אותי לרבנות.

מובן שלא התכוונתי לשתף את אמי סוניה בתגלית, אבל נוצר הכורח לספר לה על גירושי. סוניה שמעה, הגישה לי מרק עם קרעפלך, כיוונה את כל התאורה בבית לפנים שלי ופתחה בחקירה צולבת. מהר מאוד הודיתי שלא, אין לי רומן, אבל כן, היה לי, ואני לא יכולה להישאר עם דני אחרי זה, ולא, אמא, זה לא היה עם הבוס שלי, ולא עם עוזר הבית הניגרי, ולא, אמא, זה גם לא החבר ההומו שלי מהתיכון.

"אז מי זה היה, חבר של דני?". בנקודה הזאת נשברתי, ואמרתי: "לא, אמא, זה לא היה חבר של דני. היא היתה חברה שלי".
"אהה. בעל של חברה שלך?".
"לא, אמא. לא בעל של חברה. החברה".
במאמץ אינטלקטואלי עילאי קימטה סוניה את המצח, בדיוק באופן שבו אסרה עלי לעשות זאת מגיל חמש, בטענה שיהיו לי קמטים בגיל שלושים, ושאלה בתימהון אמיתי: "מה זאת אומרת?".

תגובתה הראשונה, לאחר פאוזה של דומייה מוחלטת של כעשר דקות (דומייה ראשונה שלה מאז שאני זוכרת את עצמי ואותה), לאחר שהפנימה את משמעותם המפחידה של הדברים (בוז'ה קוחני, הבת שלי לסבית. איך אוכל אי פעם להראות את הפרצוף שלי ברחוב), היתה פילוסופית משהו: "נו, אני מניחה שיכולים לקרות מקרים הרבה יותר גרועים, למרות שכרגע אני לא מצליחה להעלות בדעתי שום דבר כזה".

את הדברים האלה היא אמרה בקול מאוד רגוע ומיד הלכה לשירותים, שם, אני מניחה, פרצה בבכי מר ותלשה לעצמה שערות מהראש (בפולניה זה ביטוי מקובל של סערת רגשות, כאשר מקפידים, כמובן, לתלוש את השערות הלבנות ובעלות הקצוות השרופים בלבד). אבל כשחזרה וראתה את הפרצוף שלי, באה וחיבקה אותי ואמרה, ממש כמו בסיטקום לסבי אמריקאי מתוק: "נו, די כבר, אני אוהב אותך תמיד, לסבית או לא. ותפסיקי כבר לייסר את עצמך. תגמרי את המרק. תראי כמה רזית. כמו שאת נראית עכשיו, אף אשה לא תרצה אותך!".

מאז חלפו ימים רבים, ונכון, זו תהיה הגזמה לומר שסוניה מאושרת עם זה שהבת שלה לסבית. אבל, בנות, לפני כמה חודשים, כשקלארה מהברידג' שאלה אותה במתיקות: "מה קורה עם דנה? אין לה חבר?", היא ענתה בלי למצמץ: "היא יוצאת עכשיו עם רופאה מאוד נחמדה. קרדיולוגית".
ובשלווה סטואית קמה להביא מים לשתי אלמנות שהתעלפו.

וביום שישי האחרון סוניה לקחה אותי הצדה ואמרה: "דנוש, את כבר הפסקת לחשוב על הנעמי הזאת, נכון? היא בכלל לא התאימה לך. ותשמעי...", היא הוסיפה בהתרגשות, "התברר שהבת של מרישיה היא לסבית. את זוכרת אותה מהחתונה שלך? שחרחורת חמודה כזאת. אולי תפגשי אותה?".
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by