בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
לא נשכח ולא נסלח 
 
 
אבנר ברנהיימר, הזמן הוורוד

חלק ב' מתוך יומן מסע הנקמה של אבנר ברנהיימר לפסטיבל הסרטים בברלין עם "יוסי וג'אגר"

 
 
 
 
 
 
 
 
 
השילוב בין היין והגז איים להרוג את יוקרתית, שהחל הוזה וממלמל: "אמא, אבא, פראדה", ו"לא, לא כתונת פסים, זה משמין". מחוץ למסעדה שרר קור מקפיא, אך נהג המונית התורכי שאסף את החבילה הרוטנת סירב להדליק חימום, מה שהביא את יהודה לוי שקפא במושב האחורי לברר איתו באנגלית אלגנטית: "Are you hot?". התורכי, נציג לעם שטחינת עכוז אינה זרה לו, בחן את כוכב "יושי אונד יאגר" מבעד למראה והבין מיד שזכות גדולה נפלה בחלקו. "Yes-yes, hot", הוא ענה ללוי, שעמד מיד על טעותו, ולאחר שהריץ במוחו תמונות מ"אקספרס של חצות" הבין שהדרך היחידה להפיג את המתח המיני במונית היא סצינת הקאה גרנדיוזית של יוקרתית. הוא לא נאלץ לחכות זמן רב. רמזור אחד אחר כך פלט יוקרתית את משנתו על הכביש, וכך עשה גם ברמזור הבא, כי יש לו הרבה מה להגיד, וכך מרמזור לרמזור, עד שהונח בלובי המלון כחבילה שאין חפץ בה. את שארית הלילה הוא עבר כשהוא אוחז בבטנו וצועק "אני מת, אני מת", בעוד איכותית מתפוצץ מצחוק ורוטן לסירוגין: "איך אני יכול לישון ברעש הזה, אני צריך ליצור מחר".

בבוקר למחרת נאלצנו להודות שהבכורה הקרבה של "יושי אונד יאגר" בפוטסדאם פלאטץ מלחיצה אותנו לא מעט. פסטיבל הקולנוע של ברלין הוא פסטיבל חשוב, והחשש שהסרט לא יהלך קסם על הקהל האירופי היה גדול. מסיבות מובנות בחלקן, פברואר 2003 לא נראה כמו חודש טוב להציג בו סרט על חיילים ישראלים, שנתפסים על ידי רבים באירופה כמי שרוצחים בשיטתיות פלסטינים.

אבל למרות נתוני הפתיחה הקשים, "יושי אונד יאגר" זכה מהיום הראשון בכיסוי תקשורתי חיובי מאוד, מה שעורר בנו ציפיות לא מעטות לקראת טקס פרסי הטדי, שמוענקים בו פרסים פעוטים לסרטים הנוגעים בנושאים הומו-לסביים. יכולנו לשקר לעצמנו, להנמיך ציפיות ולומר שהפרס קטן עלינו, שהעיקר שנמכור את הסרט ונעשה כסף, שכולם אנטישמים והכל פוליטיקה, אבל הגענו לברלין מלאי אמביציה, ועמוק בלב, בעצם לא ממש עמוק, ידענו את האמת: אנחנו רוצים את הפרס הזה, ואנחנו נרד לכל מי שצריך כדי להשיג אותו ("גם לשופטת הגרמנייה", הוסיף בעלי בהתלהבות, וגרם להרמת גבה קולקטיבית).

כל אחד מצא דרך ייחודית משלו להתמודד עם הלחץ לקראת הקרנות הבכורה האירופיות. בעלי, למשל, הציע תראפיה ארכיטקטונית, וגרר אותי יום שלם בשלג לצלם בניינים הקשורים בשואה. ולא רק בניינים: לוחיות מתכת שבהן הוטבעו שמות יהודים שגרו ברחוב, שלטים, אנדרטאות, כל מה שמריח משואה, צולם ותויק בדיגיטלית, בעוד אשכי קופאים באופן אנלוגי לחלוטין ומשנים את צבעם לסגול ומשם לאפור מאובן, עד שחשדתי בו שהוא מתכנן לקשור אותי בבונקר קפוא של הגסטפו ולהפוך אותי עבד זרע לחברותיו הלסביות הוולדניות. שופינג ופאקינג, כצפוי, פרקו מתח בדרך היחידה הידועה להם: שופינג ופאקינג. באחד הלילות מצאנו אותם עומדים בפתחו של מרתף אפל המקדם פעילות קבוצתית, מתלבטים אם לרדת אליו או לא. פאקינג, שהוא גם פטריוט וגם יש לו שם שעליו להצדיק עכשיו, חשב שזו חובה לאומית לדפוק גרמנים, אבל שופינג חשש ללכלך את הלייקרה הצמודה שרכש והמשימה בוטלה. גם בעלי ואני ויתרנו על צלילה למרתף, כל אחד מסיבותיו הוא. אני לא מסוגל לשאת המחשבה שאני לא יודע מי נוגע בי, ובעלי לא נכנס למקום שהוא מגדיר כ"חלל ללא אהבה".

לערב הבכורה הגענו במצב רוח טוב, והכול התנהל נפלא, עד שהבנו שמתקרבת הסצינה שבה אחד החיילים אומר ליניב הטבח "אתה נאצי", יניב עונה: "אני אמן", וחדד משלים: "אמן נאצי". אף אחד לא צחק. שאר ההקרנה עברה בסדר, ובסופה הוזמנו לבמה: איכותית, יוקרתית, שופינג, יהודה לוי ואני לענות לשאלות הקהל, שאהב את הסרט ושאל: "האם שמתם לב לסאבטקסט הלסבי בסרט?" (יוקרתית: "מה זה סאבטקסט?"), "איפה מצאתם גברים כל כך יפים לסרט?" (אני, בניסיון לעודד תיירות גאה: "בואו לישראל, כולם שם כאלה"), "למה הסרט מתעלם מהקונפליקט הישראלי-פלסטיני?" (יוקרתית: "מה זה קונפליקט?") ו"מי זאת ריטה?" (איכותית: "יזראאלי דיווה". יוקרתית: "כמוני"). לאחר שלושה ערבים כאלה הפכנו לסטנד-אפ הלוהט בעיר, והיום יואב גרוס מחזר אחרינו בטירוף.

למחרת איכותית ואני התראיינו לעשרות כלי תקשורת מכל העולם, דוחקים בבלגים לא לוותר לשרון בקטע של הפשעים נגד האנושות, ממריצים את הגרמנים להטיל סנקציות כלכליות על ישראל עד שתעשה שלום, אבל בעיקר מנסים להדוף את שאלותיו של מי שהציג עצמו ככתב "אדבוקייט", מגזין הגייז הנחשב של ארצות-הברית. אדבוקייט: "הזדיינתם בצבא?". איכותית: "תראה, זה גיל שבו אתה צעיר, חושש...". אדבוקייט: "כן, אבל הזדיינתם? היה אונס במקלחות? גנג-בנג-גנג-בנג?". איכותית: "זה יותר פנטזיה, זה לא... ". אדבוקייט: "כן, אבל הגנג-בנג, איך זה בדיוק מתרחש?". אני: "בחיל הים יש זובורים מדהימים, משפדים אותך עם קנה של אם-16 מקוצר לרקטום". אדבוקייט: "אפשר לסדר לי ביקור בסטי"ל?".

בבוקר טקס הטדי היתה בברלין הפגנת המיליון נגד המלחמה בעיראק, אז החלטתי שזה זמן נהדר לשופינג, כי בתי הכלבו והחנויות היו ריקים. בעלי הסכים להצטרף אלי, "כי הרדיקליזם הליברלי האירופי נראה לי נחות". ברור, ניסיתי ללכת הלאה. "המשבר התחיל בפוקו", הוא ניסה לעורר את השיחה. "תראה את ההוא עם השלט 'בוש רוצח'", שיניתי כיוון, "הורס". נכנסנו לתחתית, ומכיוון שהיה מדובר בנסיעה של שתי תחנות, החלטנו שזה יום מצוין לוותר על רכישת כרטיס. מובן שדווקא לנסיעה הקצרה הזו עלה כרטיסן, אבל בעלי התכונן כל חייו למצב כזה, והוא לא איבד עשתונות. "איך בין יודה (אני יהודי)", אמר לכרטיסן, שלא הבין מה הקשר ודרש ביובש כרטיסים. בעלי לא ויתר. הוא הסביר לכרטיסן בסבלנות, שמאחר שהיהודים לא זכו לנסיעות נוחות במיוחד ברכבות הגרמניות לפני כשישים שנה, מגיעות להם היום נסיעות חינם לכל החיים. "לא קראת על החוק הזה?", נזף באיש, שהתנצל בהכנעה והמשיך הלאה למתפלחת תורכייה והעיף אותה מהקרון.

בערב הטדי הכול השתבש בצורה כזו, שהיה ברור שלא נקבל שום פרס. יוקרתית שם לאיכותית את העדשה בחומר הלא נכון ושרף לו את העין; מכונת הגילוח של בעלי הפסיקה לעבוד תוך כדי גילוח הראש, והוא נאלץ לחבוש כובע צמר כדי להסתיר מראה ניאו-נאצי-פנקיסטי; ונעלי הארמני החדשות שלי, שהותאמו בצורה מושלמת לחליפת הוגו-בוס, החליטו להיפרם. כשהגענו לאולם, פאקינג אמר שה"באז" לא טוב במיוחד, וצדק. למרות ששמו אותנו בשורה הראשונה, לצד ראש עיריית ברלין הפייגלע המתוק, ולמרות שההופעה של שופינג היתה מקסימה, נאלצנו למחוא כפיים בחיוך מנומס כשהמקסיקנים המכוערים זכו בפרס שלנו. "מחר נשכח מהקשקוש הזה", ניסיתי לנחם את כולם, מתאמץ לשמור על מצב רוח טוב. "לא נשכח ולא נסלח", אמר יוקרתית עצוב וניגב דמעה כנה, שמרחה את הרימל של פנינה רוזנבלום על לחיו הרכה, "לא נשכח ולא נסלח".
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by