בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
שתו וזיינו, כי מחר לומדים 
 
 
עידית גיל-אשל

עידית גיל-אשל מצאה נחמה אחת בלבד ב"יחצן המסיבות": הלגיטימציה להמשיך לכייף

 
 
 
 
 
 
 
 
 
למרות ש"יחצן המסיבות" הוא ללא כל צל של ספק אחד הסרטים הגרועים ביותר שראיתי השנה, הרי שהנושא המרכזי שלו - הבחירה הקשה שבין חיי התענוגות לבין חיי האקדמיה - נגע מאוד לליבי, וסביר שכך ייגע גם בלבבות של המעטים שילכו לראות אותו.

פשט ווייז, יחצן המסיבות הוא ואן ווילדר, סטודנט חתיך בקולג' אמריקני סטנדרטי, שכמו רבים כל כך מקודמיו וממשיכי דרכו באתוס הקולג'יאני, מעדיף לחגוג, לשתות ולהזדיין במקום ללמוד. כמו כולנו, בעצם. אבל ואן ווילדר כל כך מאוהב בחיים הנוחים שמציע המוסד - שאת השהות בו מממן בנדיבות אביו העשיר - עד שהוא מכשיל את עצמו שנה אחר שנה בלימודיו, כדי שיוכל להמשיך ולחגוג עם חבריו.

דבר לא היה סודק את חומת ההוללות של ואן ווילדר, לולא החליט אביו בגחמה רגעית להפסיק לזרוק את הכסף על בנו הלא יוצלח, ולולא הטיל עורך עיתון הסטודנטים על הכתבת הכוסית ביותר שלו, גוון פירסון (טארה ריד), להכין כתבת עומק על הפנומן הצעיר. כעת נדרש בן העשירים המפונק שטרם נאלץ להתאמץ בשביל משהו בחייו, להוכיח לאביו הדומיננטי מה הוא שווה באמת, להתאהב בעיתונאית השאפתנית ולהראות לה וכמובן לעצמו, שהוא מסוגל לעשות דבר אחד, פעם אחת, כמו שצריך.

כך מתפתחת לה קומדיית קולג' סטנדרטית רצופה בתקריבי ההפרשות המתחייבים (במרכז העניינים הפעם - שפיך של כלב עם ביצים מוטאנטיות שמוזרק לתוך מאפה קרמשניט, ומציצה מזקנה מקומטת) אך רחוק מלשאת בשורה משמחת כלשהיא, גם עבור סאקרית לז'אנר שכמותי. הדיאלוגים אוויליים, העלילה מעליבה, הציצים בינוניים, הבדיחות ישנות עד לא קיימות והמשחק משאיר הרבה מקום לשיפור, כמו שאומר אבי מלר. גם הפיספוסים שרצים לצד הקרדיטים - שטיק שמשום מה הפך סטנדרט בנעורוני ההורמונים מהסוג הזה – נראים מלאכותיים ופלסטיים בדיוק כמו הטייקים שמצאו את דרכם לבסוף לסרט.

דרש ווייז, אם לחזור לנקודה מהפסקה הראשונה, הרי שלצעיר עם הפן המוקפד, שנסע כמו מלך על אוטוסטרדת הכיף אבל בהגיע הרגע עשה את הפנייה לכבישי העפר של האהבה והאקדמיה, יש בכל זאת דבר מה להגיד לאנשים שכמותנו – צעירים, יפים, חצי שאפתנים ואכפתיים לפרקים, שרוצים אמנם לעשות משהו עם החיים שלהם, אבל מעדיפים ללכת לשתות בירה.

לנו ולשכמותנו, טוען ואן ווילדר ואני נוטה לקבל, יש תקנה. "חגגו, חגגו עכשיו עד שלא תוכלו לעמוד עוד על הרגליים, ואז תחגגו עוד קצת", הוא אומר, "ועשו זאת ללא יסוריי מצפון וללא הרהורי חרטה". הזמן לתקן, לשנות, להתאהב ולהוכיח, על פי יחצן המסיבות, הוא בכל רגע שנבחר. החיים אינם קצרים מדי – הם ארוכים מספיק בכדי שנחיה אותם על פי דרכנו. ואני, לכל הפחות, מקבלת מהפנג-שואי הבלייני הזה נחמה.
______________________________
יחצן המסיבות, ארה''ב 2002, 92 דקות
למידע על זמני ההקרנות
לאתר הרשמי
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by