בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
הייפי הייפי שייק 
 
 מלקמוס אוכל   
 
אורלי גונן

אורלי גונן מצילה את הקילז משיני הווייט סטרייפס, ומאשרת שעדיין קול להקשיב לסטיבן מלקמוס

 
 
 
 
 
 
 
 
 
כמה טוב שיש דברים שאפשר לסמוך עליהם בעולם. אחד מהדברים הללו הוא הלייבל הלונדוני "Domino" (קליניק, קלירלייק) שלא מפסיק לשגר אלבומים מוצלחים בשנה האחרונה. לא במפתיע מדובר באלבומי אלטרנטיב, אך הפעם עם שילוב של ניחוחות בריטיים-אמריקניים: דיסק הבכורה של The Kills והאלבום השני של סטיבן מלקמוס, לשעבר סולן פייבמנט.

לא ברור אם הצמד האנרגטי דה קילז מעורה בלוח השנה העברי, אבל בטוח שאת אלבום הבכורה שלהם, "Keep On Your Mean Side", הם הוציאו בעיתוי הנכון. יותר אינדי ומגניב מהחדש של הקרדיגנז, פחות דכאוני מהאחרון של קלירלייק, הרבה יותר בעל משקל מהחדש של ירמי קפלן והנה לכם דיסק לפתיחת האביב.

דה קילז הם בחור ובחורה עטורי פסבדונים, שתיאור שלהם נופל בקלות למסגרת הנוקשה של חידות "הוא והיא": היא - אמריקנית, גיטריסטית וזמרת שקוראת לעצמה ויוי (VV) למרות שנולדה אליסון מוסהרט; הוא - בריטי, מתופף, גיטריסט וזמר שקורא לעצמו הוטל (Hotel) למרות שהחבר'ה מהגן עדיין קוראים לו ג'יימי הינס. יחד הם להקת רוק שמשלבת אלטרנטיב עם בלוז וגאראג' בתוספת הרבה גיטרות ושני קולות מצויינים.

כל כך הרבה אנשים משווים אותם לווייט סטרייפס, שכבר לא ברור אם ההשוואה עושה עוול למקוריותם, או שבעצם עושה להם רק טוב. אכן יש דמיון בין השתיים - במינימליסטיות של הרוק, בחספוס, בצליל הנשי-גברי, אפילו דמיון פיזי יש, אבל אם תשאלו אותי (וגם אם לא) ההשוואה, גם אם מתבקשת, היא מיותרת.

הקילז הם לא יותר ווייט סטרייפס מאשר הם פי.ג'יי הארווי למשל (ב"Cat Claw" ו"Pull A U"), או "גומז" לעת מצוא (ב"Kissy Kissy") ותערובת הדמיונות הזו היא שעושה אותם לדבר המרענן והעצמאי שיצרו.

האלבום הזה ימצא את מקומו בסדר היום של כל חובב אינדי. אם אתם בעיצומו של נקיון הבית, תוכלו לעשות זאת בנענועי פלג גוף עליון לצלילי "Fuck The People" החתרני, ואם אתם מטגנים שניצלים, אפשר בקצב "Fried My Little Brains" המגניב (שלצער כל הנוגעים בדבר נמשך רק קצת יותר משתי דקות) ולאלה מכם שכבר עייפו מכל הייפ החגים - הגיפו את התריסים, שכבו במיטה והתמסרו ל"Gypsy Death and You" - שיר קטן ועצוב-מקסים לגיטרה וסולנית.
 

***

את האלבום השני של סטיבן מלקמוס דווקא קשה להגדיר "אביבי"; למעשה הוא בכלל לא דיסק עונתי ואם ממש רוצים, הוא אפילו שנתי. בעזרת הג'יקס, הלהקה שמלווה אותו עוד מאלבום הבכורה, יצר מלקמוס דיסק מגוון שיורה לכיוונים שונים, אבל מצליח להישאר אחיד ולא לייצר מצבי רוח למכביר.

שירי הרוק שלו מתובלים בפסיכדליה פה ("Water and a Seat"), פרוגרסיב שם ("1% of One") ואפילו נוכחות סיקסטיז מפתיעה (אהיה אולי היחידה שאטען זאת, אבל לעזאזל, "Vanessa From Queens" ממש מזכיר את "Brown Eyed Girl" של ואן מוריסון). יחד עם זאת, כמו "פייבמנט", להקתו לשעבר, הוא מושפע מהפיקסיז ויותר מכל נשמע כמו שילוב בלתי הגיוני בין לו ריד לבק.

איך אחרי כל זה הוא עדיין מצליח להישאר אחיד? ובכן הוא פשוט מצליח, ומי שמכיר את אלבום הבכורה המפוזר (אך המצוין) שלו ודאי ייטיב להבין זאת.

השימוש הטוב ביותר שמצאתי ל"Pig Lib" בתקופה האחרונה הוא דיסק נסיעה. עת אתם יושבים בנוחות במכונית החברה ושיערכם מתבדר ברוח המזגן המזיע, אם בכביש החוף, בכביש הישן, בכביש הצפון, או בכל פקק אחר שיבוא אליכם לטובה בחג הזה - סטיבןן מלקמוס וודאי יהפוך את החוויה לנסבלת יותר ואף יותיר בכם מעט אורך רוח לפקקים של מרכז הארץ.
____________________________________________
The Kills: Keep On Your Mean Side, (אן.אם.סי/Domino)
Stephen Malkmus & The Jicks: Pig Lib, (אן.אם.סי/Domino)

האתר של הקילז
האתר של מלקמוס
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by