בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
הלסבית המושלמת 
 
 מתוך עבודה על קלוד קאהן   
 
נופר קידר, הזמן הוורוד

נופר קידר בוחרת בקלוד קאהן - צלמת ואמנית חזותית שהרחיבה את הזהות הלסבית שלה מעבר להגדרתה המינית הצרה - לקווירית הראשונה שלה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
לפני הכל היתה שם קלוד קאהן. לפני שאמניות החלו להתחפש ולהחליף זהויות; לפני שהמלים "בוץ'", "טרנסג'נדר" ו"פרפורמנס" בכלל נבראו ונכנסו ללקסיקון השימושי של האומה הקווירית; לפני שהמלה "פמיניסטית" נאמרה בהקשר לסבי-לוחם, קאהן כבר העניקה משמעות לכל אלה, במראה ובמעשה. את עצמה ראתה כאנדרוגינוס, ולעתים כינתה עצמה "אוראנית", כלומר בת המגדר השלישי. בקיצור, קאהן הייתה אחת מהראשונות שהמונח "קוויר" היה יאה להם בפריז העליזה של שנות העשרים.

נחזור אחורה: קאהן נולדה בעיר נאנט של סוף המאה ה-19 בשם לוסי שווב. היא שינתה אותו לקלוד קורלי, שם דו-משמעי מבחינה מגדרית. לאחר מלחמת העולם הראשונה, כשגלי אנטישמיות שטפו את צרפת, נקטה פעולה מתריסה יותר והחליפה את שמה לקלוד קאהן (כוהן). וכך צעדה קאהן את הצעד הראשון בקרנבל הזהויות שלה: ספק גבר, ספק אשה, יהודייה לפי שם, נוצרייה למחצה לפי מוצאה (האמן הגדול מרסל דושאן אימץ מהלך זה שנתיים לאחר מכן והמציא לעצמו את דמותו המהופכת, הגברת היהודייה רוז סלאבי).

עד מהרה הפכה קאהן לבת בית בחוגן התרבותי של לסביות אחרות: סילביה ביץ', גרטרוד סטיין ועוד. היא החלה לכתוב מאסות, מחזות ומכתמים ספרותיים ולהשתתף במיצגים ובהצגות תיאטרון רדיקליות. אבל מעל הכל היתה קאהן אמנית חזותית, צלמת וקולז'יסטית, ובכך היא דייקונית ממעלה ראשונה בעיני. עד קאהן, לא היו בנמצא דימויים של לסביות כחלק מהאמנות המודרנית. נכון, היו פה ושם ציורים שעסקו באהבה סאפפית, שלא לדבר על עולם הפורנוגרפיה שפרח עם הופעת הצילום וגלויות הדואר. היו גם מספר אמניות לסביות, אך הן לא עסקו בנושא הלסבי כשלעצמו ובחרו לתאר נופים או חיי חברה. וכך אירע, שקלוד קאהן החלה לתעד את דמותה שלה בסדרות שלמות של צילומים ופוטומונטז'ים, שעוסקים רובם ככולם בנושא אחד: זהות.

פריז של שנות התשעים, המוזיאון לאמנות מודרנית: התאהבתי בה ממבט ראשון. מתוך תצלומים קטנים וחדים בשחור-לבן ניבטו אלי זוג עיניים קשוחות ועצובות, פה קפוץ ומתריס, שיער קצוץ צבוע, אף יהודי מעוקל ושלל תחפושות בלתי נדלה, החל משמלות מנופחות בסגנון לואי הארבעה-עשר וכלה בחליפות מלחים צחורות. בחדר אחר נראו ראשים מוכפלים, השתברויות של גוף ופנים במראה ושימוש באיפור כבד ומלאכותי: "מתחת למסכה הזאת קיימת עוד מסכה. לעולם לא אגמור להסיר כל אותם פנים", כתבה קאהן בכתביה האוטוביוגרפיים.

לכאורה, לא היה כל חדש בעיסוק בזהות אישית מפוצלת. כל סוריאליסט מתחיל עמד מול המראה ובחן את השפעתה המעמיקה על אישיותו ועל חלומותיו הטרופים. אך כאשר אשה עומדת מול הראי ועושה זאת - ועוד לסבית - העניינים מסתבכים באמת. מפני שעד עכשיו היתה זו זכותו של הגבר בלבד להתבונן באשה ולצייר או לצלם אותה ובכך להפוך אותה למושא התבוננות ארוטי, חסר זהות עצמית. הרי סופה של אשה, שמתבוננת במראה כדי לקבל אישור שהיא קיימת, להיחרך בעשן האשליות הכבד, כמו אמה המרשעת של שלגייה. ומה בדבר קאהן? הרי לנו אשה שצילמה את עצמה כלסבית גברית, העומדת מול הראי אך מסרבת להתבונן בו. במקום זה היא מפנה אלינו את מבטה ומזמינה אותנו לעולמה המפוצל לעד, מבט שאומר לנו שלעולם לא תהיה אובייקט מיני עבור מבטו של אף גבר.

האם אפשר להיות לסבית מושלמת? אשאל זאת שוב: האם אפשר להרחיב את הזהות הלסבית שלך מעבר להגדרתה המינית הצרה למימד פוליטי וציבורי החשוב לנו כל כך, כנשים וכמיעוט? אני יודעת שכן, כי הדייקונית שלי הגדילה לעשות גם בתחום הפוליטי ולפזר עלונים מחתרתיים ברחובות כרוח הפמיניזם הטובה עליה. וסיפור שהיה כך היה: כשפרצה מלחמת העולם השנייה נמלטה קאהן עם בת זוגה, סוזן מאלרב, אל האי ג'רזי, ששוכן בין אנגליה לצרפת. שתי הלסביות המיליטנטיות לא טמנו את ידן בצלחת, ועם כיבוש האי על ידי הנאצים החלו לפזר ברחובות עלונים המסיתים את החיילים הגרמנים לערוק מצבאם. תגובת הגרמנים לא איחרה לבוא, והשתיים נאסרו ונשפטו לעונש מוות. למרבה השמחה נגמרה המלחמה בטרם בוצע גזר הדין, כך שקאהן ומאלרב הוסיפו לחיות בג'רזי עד למותה של קאהן ב-1954.

בשנים האחרונות נזכרו הצרפתים סוף סוף בגדולתה, והחלו להופיע אוגדנים של כתביה השונים ותערוכות של עבודותיה. כך היא זוכה לעדנה לא רק כחלק מהקבוצה הסוריאליסטית, אלא גם כאחת הדמויות המורכבות והמעניינות ביותר שפעלו בצרפת בתחילת המאה העשרים.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by