בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
קדיש 
 
 

"קולו המרופט יפהפה. אני לא יכול לומר לכם כמה שבור-לב אני שהוא הושתק כה בפתאומיות". לויד שוורץ סופד למורה הדרך שלו, המשורר אלן גינזברג, אפריל 1997

 
 
 
 
 
 
 
 
 
אני חש עצוב באופן שאינו ניתן לניחום. מספר ימים לפני שהוא מת, בבוקר שבת שעבר, בגיל 70 (שבעים! – זה אפשרי שלרוח החופשית המתמדת יכול היה להיות גיל?), שמעתי שאלן גינזברג היה חולה באופן חמור בסרטן שאובחן רק לאחרונה. הוא ידע שהוא גוסס: הוא כתב שיר על ההלוויה שלו. הוא מעולם לא בחל בהתמודדות עם דברים, או בלהיות במרכזם. אני חושב שהוא היה המשורר האמריקני החשוב הראשון של המאה הזאת שדיבר לא רק אל הדור שלו, אלא גם לשלי. זה היה אחד מהדברים שבזכותם אהבתי אותו.

גינזברג ערך את הקראת השירים הראשונה שהלכתי אליה, בקווינז קולג' ב-58' או 59'. הייתי סטודנט שנה ראשונה. לא ידעתי כלום על שירה, אבל ידעתי מי היה אלן גינזברג. הוא משך קהל עצום ותומך, וההתלהבות מהאירוע הוגברה כאשר - אני חושב שזה היה באמצע "קדיש", שירו הנפלא על אמו, נעמי - קול בקהל צעק: "למה אתה לא קורא קצת שירה אמיתית?" הקול הושתק נמרצות, ואני לא זוכר שגינזברג התייחס להפרעה. זו לא היתה שירה "אמיתית"? הייתי צעיר מדי ונבער מדי לדעת את ההבדל (גם מבקרים מקצועיים רבים עוד לא היו בטוחים בקשר לשירה שלו), אבל בטוח היה משהו אמיתי בה – והיא באמת היתה משהו!

גינזברג לא היה בתוכנית הלימודים של קורס השירה המודרנית שלי, אם כי אני חושב שחלק מהסטודנטים הבוגרים רצו להיות משוררי ביט. האדם שהכי פקח את עיני אליו היה חברי לכיתה בתואר השני, פרנק בידארט, שהעריץ את גינזברג וידע את כל השירים שלו הרבה מעבר למובנים מאליהם: "נהמה" (שעדיין בלתי חוקי לשדרו במלואו!), "קדיש", "סופרמרקט בקליפורניה", "לדודה רוז". היה זה פרנק שהוביל אותי לעבודות המאוחרות יותר של גינזברג, ובמיוחד לאחת מיצירות המופת שלו, "City Midnight Junk Strains", קינתו לפרנק או'הרה (שנולד באותה שנה):

...אני רואה את ניו יורק דרך עינייך
ושומע על לוויה אחת בשנה בימים אלה –
מהזמן של בילי הולידיי
המוערך יותר ויותר
שמיעה משותפת
לרכילותנו העמוקה

הוא מעולם לא חדל להיות עצמו. בארוחת ערב בלתי נשכחת ב-Signet Society של הארוורד, הוא היה אחד משלושה מאורות ספרותיים שזכו לעיטור כבוד. קורט וונגוט הענק היה בלבוש ערב נטול רבב; אריק סגל הזעיר לבש חליפת קטיפה שחורה; וגינזברג לבש ג'ינס וחולצת פלאנל אדומה משובצת. באמצע שנות ה-70', פרנק בידארט ומרסיה סטאבז הזמינו אותו להקריא בקפלה של מכללת וולסלי. מוקדם יותר באותו היום, פיטר אורלובסקי, מאהבו של גינזברג, טייל ברחבי הקמפוס, תולש סיגריות מידיהם ופיותיהם של מעשני וולסלי. ההקראה התחילה כשגינזברג ישוב במעבר עם ההרמוניום שלו שהשמיע את ה"אום" המתמשך שלו, ואז יורד לפלטפורמה על המזבח. מספר דקות אל תוך ההקראה, הוא הופרע על ידי קול הרחק באחורי המאזינים בעמידה: "לך תזדיין, אלן גינזברג!" (האם מילת ה-ז' נאמרה אי פעם בקפלה של וולסלי?).

"שלום, גרגורי", השיב גינזברג, ברוגע נטול הבעה. היה זה חברו הוותיק, גרגורי קורסו. מפריע בצורה משעשעת בתחילה, קורסו - ככל הנראה שיכור - לא הסכים להיות בשקט. הקהל הפך חסר סבלנות, אבל אלן נשאר רגוע, ולבסוף הזמין את קורסו לעלות לבמה.

"למה שלא תתן לי להקריא משהו?", התלונן קורסו.

"כי זו ההקראה שלי, גרגורי", השיב גינזברג. בסופו של דבר, בקול יותר תקיף, הוא הורה לקורסו לשבת ולהיות בשקט, והוא עשה כן, וההקראה המשיכה בלי תקריות נוספות.

ב-86', ביקשתי מאוניברסיטת מסצ'וסטס בבוסטון, שם אני מלמד, לממן הקראה של גינזברג (אני חושב שהתעריף היה 3000 דולר בימים ההם – אבל גינזברג היה כל כך מפורסם שהיתה פחות בעיה להשיג סכום כזה מאשר את מאתיים הדולרים שרוב המשוררים אחרים קיבלו). החוזה המורכב שלו כלל תנאים על תה צמחים, פרחים טריים, ושולחן בגובה מסוים. כשהגיע, הוא היה סוג של פרימדונה בנושא הסידורים הללו - לא מה שהייתי מצפה ממקריא מנוסה כזה. אבל עכשיו אני בטוח שהוא היה מאוד עצבני. ברגע שההקראה התחילה, הוא היה נוגע ללב ומצחיק ונדיב עם זמנו, ונשאר זמן רב מעבר למה שסוכם בחוזה. קורסו היה שם גם, וגינזברג הזמין אותו להקריא את יצירת המופת שלו, "נישואין". כשהסתיימה ההקראה, גינזברג היה מלאך. הוא נשאר לדבר עם סטודנטים למעלה משעה, אפילו אחרי ההקראה המתישה.

לפני מספר שנים, בגלריה קטנה בסאות' אנד, ברנט סיקמה אצר תערוכה של צילומים של גינזברג, יחד עם צילומים שצילמה אותו הצלמת החודרת והאוהדת ביותר שלו, אלזה דורפמן. בדרך לפתיחה, ראיתי את גינזברג צועד במורד הריסון אבניו עם שני גברים צעירים.

"הי, אלן", קראתי.

"אני לא יכול לדבר עכשיו – אני היפוגליקמי ואני צריך להשיג משהו לאכול מיד!" והם מיהרו ללכת.

מעולם לא היינו חברים אינטימיים (אני בספק אם הוא זכר את שמי), אבל אהבתי את ההיתקלויות החברתיות המקריות. זה היה מדהים להיות בסביבתו – נראה שהיתה לו גישה ישירה לבירות העולם. הוא ידע מה התרחש בבייג'ין וביירות. הוא נשמע כמו מנהל ה-CIA אבל בטח ידע יותר. כמובן, הוא היה דמות פוליטית, ומודל לחיקוי ודמות אב לכותבים הומואים - בעיקר צעירים יותר. הוא היה מכריז, גיניאולוגית, שהוא שכב עם גבר ששכב עם גבר ששכב עם וולט וויטמן ("המסורת האוראלית", העיר מבקר מפורסם).

הוא היה האאוטסיידר האולטימטיבי שהפך לאינסיידר האולטימטיבי. שמעתי שבשבוע שעבר, פול מקרטני ובוב דילן תכננו להביא פסנתר ללופט החדש של אלן. הוא אפילו התחיל לפרסם שירים בניו יורקר.

אבל מעל לכל, הוא היה משורר עמוק ומלא השראה - מומחה בשפה, בתזמון ובריווח, ובביטוי המצלצל ("hydrogen jukebox"), ובניואנסים רגשיים. מבין כל המשוררים המשמעותיים של המאה, מפני שכתב כל כך הרבה, הוא עשוי להיות בין המשוררים הכי הטרוגניים, למרות שהודה שכל הדיבורים על להשאיר את השירים שלו ללא שינוי, או כתיבה על סמים, לא היו לגמרי אמיתיים, שהוא למעשה עבד מאוד קשה על השינויים, ושהוא שמר שלמות רק טיוטות ראשונות בודדות נסיוניות או מושפעות-סמים. כמובן, הוא מצא, או יצר, שפה חדשה מדהימה מאוד מוקדם - ערבוב אידיוסינקרטי (אם כי מושא נרחב לחיקוי, ועדיין מושא לחיקוי) של תחביר שהוא בו זמנית חופשי לגמרי, אפילו מבולבל, ודחוס, מקוצר, טלסקופי. יש רושם כללי שאחרי חופן הספרים הראשון שלו, איכות הכתיבה שלו נפלה. אבל רבים מהשירים המאוחרים שלו, כמו "תכריכים לבנים" ו"דברי ברכה לפרננדו פסואה" (שמסתיים ב"פסואה שמסואה"), הם בין הטובים ביותר שלו. אני לא יכול לחכות לראות את השיר על הלוויה שלו.

אני חושב שהנהדרות הפואטית של גינזברג נמצאת בעיקר בדרך בה שילב בין שני כיוונים מנוגדים לכאורה - הקומי והקינתי. אין שיר כואב יותר או עצוב יותר מ"קדיש", אבל יש לו את התפרצויות העליזוּת וההומור השחור הגרוטסקי שלו. הוא היה מקונן אישי - למשפחתו, לחבריו - ומקונן - המקונן - לכלל החברה והתרבות שלנו.

בעודי כותב זאת, אני מקשיב לתקליט, לא של גינזברג מקריא את שיריו אלא שלו שר את המסגרת המוסיקלית שלו לשירי התמימות והניסיון של בלייק. שום משורר לא היה בו זמנית יותר תמים ויותר מנוסה. קולו המרופט יפהפה. אני לא יכול לומר לכם כמה שבור-לב אני שהוא הושתק כה בפתאומיות.
______________
(תרגום: עידו קינן)
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by