בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
הנסיך השחור הנוצץ שלנו 
 
 

"האם דיברתם אי פעם עם האח מלקולם? האם נגעתם בו פעם, או גרמתם לו לחייך כלפיכם? האם אי פעם באמת הקשבתם לו? האם אי פעם עשה משהו נבזי?". הספד שנשא אוסי דייוויס בלוויתו של מלקולם X, כנסיית פיית' טמפל, 27 בפברואר 1965

 
 
 
 
 
 
 
 
 
כאן, בשעה הסופית הזאת, במקום השקט הזה - הארלם באה להיפרד לשלום מאחת מתקוותיה המבריקות ביותר - שכעת כובתה, והלכה מאיתנו לנצח. כי הארלם היא המקום בו הוא עבד והמקום בו הוא נאבק ונלחם - כור מחצבתו, היכן שלבו היה, והיכן שאנשיו נמצאים - והיא, איפוא, מתאימה ביותר לפגישתנו שוב, בהארלם - לחלוק את הרגעים האחרונים הללו איתו. כי הארלם היתה תמיד אצילית כלפי אלה שאהבוה, נלחמו בה, והגנו על כבודה אפילו עד מוות.

אין זיכרו של איש שהקהילה הזאת, המכותרת, בישת-המזל, ועם זאת הגאה, מצאה בו אלוף אמיץ יותר, אבירי יותר, יותר מאשר האפרו-אמריקני שמוטל לפנינו - עדיין בלתי מנוצח. אני אומר את המילה שוב, כפי שהוא היה רוצה שאעשה: אפרו-אמריקני – מלקולם האפרו-אמריקני, שהיה שליט, היה מאוד קפדן בשימושו במילים. איש לא ידע טוב ממנו את כוח ההשפעה שיש למילים על מוחו של האדם. מלקולם חדל מלהיות "ניגרו" לפני שנים רבות. זו הפכה מילה קטנה מדי, חסרת ערך מדי, חלשה מדי בשבילו. מלקולם היה גדול מזה. מלקולם הפך אפרו-אמריקני והוא רצה - כה נואשות - שאנחנו, כל אנשיו, נהפוך אפרו-אמריקנים.

יהיו שיראו זאת כחובתם, כחברים של האנשים הניגרואים, לומר לנו לגנות אותו, לברוח, אפילו מנוכחות זכרו, להציל את עצמנו על ידי מחיקתו מההיסטוריה של ימינו הסוערים. רבים ישאלו מה מצאה הארלם לכבד בקפטן הצעיר הסוער, השנוי-במחלוקת והאמיץ - ואנחנו נחייך. רבים יאמרו, פנו והתרחקו, התרחקו מהאיש הזה, מפני שהוא לא איש אלא שד, מפלצת, חתרן ואויב של האדם השחור - ואנחנו נחייך. הם יאמרו שהוא מלא שנאה - פנאטי, גזען - שיכול רק להביא רשע למטרה עבורה אתם נלחמים! אנחנו נשיב ונאמר להם: האם דיברתם אי פעם עם האח מלקולם? האם נגעתם בו פעם, או גרמתם לו לחייך כלפיכם? האם אי פעם באמת הקשבתם לו? האם אי פעם עשה משהו נבזי? האם אי פעם היה בעצמו מקושר לאלימות או הפרת סדר ציבורי כלשהי? כי לו עשיתם זאת, הייתם מכירים אותו. ולו הכרתם אותו, הייתם יודעים למה אנחנו מוכרחים לכבד אותו.

מלקולם היה האומץ שלנו, החיים שלנו, אומץ שחור! זו היתה המשמעות שלו לאנשיו. ובכך שאנו מכבדים אותו, אנחנו מכבדים את המיטב שבנו. אשתקד, מאפריקה, הוא כתב מילים אלה לחבר: "מסעי", הוא אומר, "כמעט הסתיים, ויש לי תפישה רחבה הרבה יותר מאשר כשהתחלתי, מה שאני מאמין שיוסיף חיים וממדים חדשים למאבק שלנו לחירות, לכבוד ולכבוד עצמי בארה"ב. אני כותב את הדברים הללו כדי שתדע לבטח על הסימפטיה והתמיכה האדירות שיש לנו בקרב מדינות אפריקה למאבק זכויות האדם שלנו. הדבר החשוב ביותר הוא לשמור על חזית מאוחדת, בה רוב הזמן והאנרגיה היקרים לא יתבזבזו על מלחמה זה בזה". עם זאת, ייתכן שחלקנו עליו - או זה על זה על אודותיו או אודות ערכיו כאדם - תנו להליכתו מעמנו לשרת רק כדבר שיאחד בינינו, עכשיו.

הפקדת השיירים בני-המוות באדמה, האמא המשותפת לכל, בטוחים בידיעה שמה ששמנו באדמה אינו עוד אדם כעת - אלא זרע - שאחרי החורף של אי שביעות רצוננו, יתייצב שוב לפוגשנו. ואנו נכיר בו אז כמה שהיה ועודנו - נסיך - הנסיך השחור הנוצץ שלנו! - שלא היסס למות, כי אהב אותנו כל כך.
_____________
(תרגום: עידו קינן)
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by