בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
הקיסרית 
 
 
דרור נובלמן

דרור נובלמן ראה את "האמא של הגבעטרון" והגיע למסקנה שלהקה שיש לה קיבוץ לא יכולה שלא להנפיק סיפור רוקנ'רול מהאגדות

 
 
 
 
 
 
 
 
 
במשך ארבעים שנה כמעט שלטה הקיסרית רינה פירסטנברג בגבעטרון ביד רמה. הלהקה שהוקמה כלהקת החתונות של קיבוץ גבע והפכה לסמל של התנועה הקיבוצית, הייתה הבייבי הפרטי שלה.

יחסי ציבור, תלבושות, מועדי חזרות, העמדות, ליהוק, קביעת סולואים, מה לא? רינה הייתה בעלת הדעה היחידה. אבל ארבעה עשורים של שירה תחת משטר ברזל הספיקו ליתר חברי הלהקה והם מרדו. הקיסרית המודחת נשלחה אחר כבוד לביתה, ומאז, מרירה וכואבת, הדירה את רגליה מכל הפעילויות של להקתה משכבר הימים. אפילו באירוע הכתר שמתרחש מדי שנה בחג שני של פסח והפך מסורת בקיבוץ, נמנעת רינה בהפגנתיות.

השריד היחיד שמחבר אותה לימי הזוהר ההם, היא ניקה ברזק, חברת גבעטרון פעילה ואחרונת נאמניה של רינה, נצר אחרון לימים שאינם עוד, מזכרת אחרונה ממחזור ה' של קיבוץ גבע, המחזור שהקים את הלהקה, להקה ששינתה את המדינה.

במשך השנים רינה שרה קול א' בלהקה, ואילו ניקה שרה בקול ב', היררכיה ווקאלית שהיא גם אנאלוגיה מצויינת לתיאור מערכת היחסים בין שתי הנשים, מערכת יחסים שמזכירה מאוד את פנקס הקטן והוד מעלתה משירו של ששי קשת: ניקה החייכנית מתבטלת באופן מוחלט בפני מנהיגת העבר, מחמיאה לה, עושה את שערה, ומצהירה בפומבי על תפקודה העילאי של רינה כמנהלת הגבעטרון. יש במסירות העצומה שלה משהו פאתטי אך עם זאת נוגע ללב. רינה מצידה יושבת מרירה ומקופחת בכיסא גלגלים; היא מדברת על עצמה בגוף שלישי ככדורגלן מזדקן, מפרגנת לניקה על תנאי, ולמרות נסיונה להצניע את המרירות, הכאב ניכר על פניה; גם זה נוגע ללב איכשהו, כי בסופו של דבר זו אשה זקנה שרואה איך מפעל חייה נלקח ממנה.

בסרט משובצים קטעי ארכיון שמציגים את תקופת הזוהר של הגבעטרון: חברי הלהקה יפי חיוך ובלורית טסים לשמח חיילים בבסיסים, נוסעים באוטובוס של הלהקה חמושים במשקפיי שמש, ממש כמו טור של להקת רוק (רק האקורדיונים הורסים). מעניין לראות את הקטעים האלה במהלך הסרט, כשכבר ברור שהתמונה האידיאלית הזאת איננה מדויקת, שהחיים בקיבוץ גבע מזכירים יותר תיכון אמריקני, כשחברי הלהקה הם על תקן כוכבי הפוטבול והמעודדות, וחברי הקיבוץ שלא התקבלו לגבעטרון הם יורמים לא פופולריים, שנאלצים לחיות בצלם של הכוכבים. מעל כולם מרחפת רינה, מלכת הכיתה הנצחית, קובעת במחי החלטה מי יזכה בתהילת עולם ומי יישאר כלומניק.

בשיחה עם שלוש סבתות שלא היו חברות בגבעטרון, פותחת אחת מהן את סוגר לבבה, וקובלת על הסלקציה שרינה הייתה מפעילה - בנות עם קול יפה ומוטיבציה שמעולם לא קיבלו הזדמנות, מכיוון שלא היו יפות מספיק. סבתא אחרת מתגאה בכך שכסדרנית עבודה הצליחה לאלץ את רינה לעשות דבר מה בניגוד לרצונה, והשאר מחייכות בסוג של אחוות דפוקים. "סגדנו להם" היא ממשיכה, וממהרת לתקן "למוסיקה שלהם, סגדנו למוזיקה שלהם...", אבל זה מאוחר מדי. הכוונה ברורה.

הגבעטרון הוא הדת השלטת בקיבוץ גבע, אם ברפת, אם בבית המלאכה, ואם בגן הנוי. הגבעטרון אינה הלהקה של גבע. גבע הוא הקיבוץ של הגבעטרון.

בסופו של דבר תבוא רינה לארוע פסח. גם בעלה הנרגן שמאשים את הלהקה, (ה"מאפיה" כמו שהוא מכנה אותם) בנכותה של רינה, יבוא. תהיה סוג של השלמה, שלא בטוח שהיתה נעשית לולא הסרט - ועדיין טוב שנעשתה, כי זמן קצר לאחר מכן הולכת רינה לעולמה, וניקה מוכת יגון, מבכה את חברתה בשיר מהרפרטואר המשותף שלהן.

הגבעטרון היה סיפור הצלחה עצום. עשרות אלבומי זהב, הופעות בהיכל הספורט, הלהקה הכי חמה בישראל של פעם. היו שם אינטריגות והיו סכסוכים, אבל לא על כסף, לא על אגו, אלא סכסוכים משפחתיים כמעט, אנושיים. "האמא של הגבעטרון" מציגה לנו חברה של אנשים שהשירה שלהם היא הכל; היא געגוע, היא משפחה, היא קינה.

חברי גבע המוצגים בסרט נאחזים בשירים כבסיס להגדרה עצמית. הם אנכרוניסטיים ותמימים, אבל גם פשוטים ואמיתיים, וההצלחה לא עלתה להם לראש; או כמו שאומר אחד מהם: "כשאת הולכת לצלם איכר, אז מה שהוא לא יעשה, הוא יישאר איכר".
_________________________________
האמא של הגבעטרון, ערב יום העצמאות, ערוץ 8
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by