בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
התוספת שמורדת 
 
 
דרור נובלמן

דרור נובלמן נדהם לגלות שהמורדים לבדם כבר לא נותנים לו את אותו הסוטול

 
 
 
 
 
 
 
 
 
לא רבים הם הסרטים שהותירו את חותמם על האנושות: "אפוקליפסה עכשיו", "הסנדק", "התפוז המכני", "האזרח קיין" - אלה רק כמה דוגמאות שעולות בראש - אך אף לא אחד מהסרטים ההם מתקרב להלם הקולנועי אותו מעוררת ג'ודי ניר מוזס שלום כשהיא נוסעת לארגנטינה ללוות את המורדים בואכה ארץ הקודש. ג'ודי והמורדים... המורדים וג'ודי... איזה שילוב, פיסגת הפוסטמודרניזם. האם אפשר להעביר ביקורת על יצירה כזאת? האם קיימים כלים בהם ניתן כלל לנתח אותה?

כמו תתרן שנדרש לבקר ריח של בושם, כמו חירש שנדרש לחוות דעה על קונצרט, כך אני ניצב המום מול יצירה שאינה ברת ביקורת, שאינה ברת הבנה, יצירה שאפשר רק לצפות בה, להתפלל שלא תכלה אותך, ולהבין עד כמה אתה קטן; כמו שיטפון, כמו ליקוי חמה כמו רעידת אדמה. גם אם אתייחס לסאונד המחורבן, לחפיפניקיות של הצילום או לתחקיר ברמת תחת זה לא ישנה דבר - יומן המסע של ג'ודי והמורדים הוא סרט שמושאיו גדולים ממנו, סרט שגם אם שפילברג היה מצלם אותו דבר לא היה משתנה.

ג'ודי והמורדים... המורדים וג'ודי...

הסרט מתחיל כשאחת המפיקות מספרת על "עיתונאית יפה, צעירה, חתיכה וסקסית מהממת, שמגיעה מישראל". אז נפתחת הדלת וג'ודי מפציעה ברוב תפארתה. היא מתארחת בתפקיד עצמה באחד הפרקים ולצורך כך נדרשת ללמוד ספרדית - משימה לא קלה כלל בהתחשב בעובדה שגם בעברית היא לא משהו. אחרי קורס ספרדית מזורז, מוצגת ג'ודי לפני המורדים כ"כוכבת גדולה מישראל ואירופה כולה", ומאותו רגע היא נכנסת לחייהם של השחקנים הצעירים כסופת טורנדו כפייתית ואדומת שיער.

ג'ודי מעבירה שיעורים כפויים בעברית ("תגידו - לעצבן לעצבן"), מפגינה כישורי תחקיר ("מה זה ריבר פלייט?"), מגלה יכולות הבחנה ("המקרר של פיליפה - הוא כמו כל מקרר"), ולא מתביישת לעגוב על הגברברים הצעירים, למשש ולמזמז אותם ("אני מגשימה עכשיו חלום רטוב של הרבה בחורות; אני בחדר השינה של פיליפה והוא מנגן בשבילי בגיטרה"). ג'ודי תולה עיניים מורעבות בילדון המוסיקלי, להערכתי בן שתים עשרה, שאולי עוד יהיה שר החוץ הבא, מה אנחנו יודעים.

ממליכת המלכים הישראלית עוזרת למורדים להתכונן לטיסה ארצה, מסתחבקת איתם, יוצאת איתם לקרוע את העיר, ומהממת אותם בגרדרובה שלה - חולצות צבא ישע עם צווארון ושרוולי פרווה.

נראה שג'ודי "הקטנה מרמת גן" לאחר שנים של חיפושים עקרים בשוק המדיה והפוליטיקה, מצאה סוף סוף את מקומה. היא "ג'ודי המורדת", וזה נוגע ללב. גם כשהיא נתקלת בסירוב, ואחד הילדים מנסה לנפנף אותה (במקרה זה בנחמין) היא לא אומרת נואש: "הוא עדיין לא יודע שקרצייה כמוני הוא לא ראה בחיים שלו", משפט שעליו היה נחמד לקבל תגובה מסילבן.

כשהמשלחת המכובדת מגיעה בסופו של דבר לארץ, נדהמים השחקנים לגלות את המוני המעריצים המחכים בשדה התעופה ובמלון. ג'ודי ברוב נדיבות לא הורסת למורדים את העונג, ומסתירה מהם את העובדה שהמעריצים מחכים בעצם לה. נשמה טובה. הספקטקל הקולנועי ממשיך גם בארץ, כשג'ודי מראיינת את הילדים ופיהם נפער בחוסר אמון כשהמתורגמן מאשר שהם שמעו נכון, כשג'ודי מתפרצת לחדרי המורדים ומעירה אותם בבוקר, והמרהיב מכל - כשג'ודי פוצחת בריקוד מושחת עם בנחמין. או שמא זה פיליפה? לך תבדיל. מה שברור זה שג'ודי עושה חיים, ושום מעריצה בת אחת עשרה לא היתה נהנית יותר ממנה.

ישנם בסרט גם כמה סצנות נטולות ג'ודי. זהו מחדל חמור ואני מקווה שהעורך נרקב במרתפי השב"כ. אז מתגלים המורדים כחבורה של נערים חרוצים ונחמדים: הם קוראים בשקיקה כל מה שנכתב עליהם, אוספים קלפים של "המורדים", חוששים להינשך ע"י דודו טופז, ואפילו שמים כיפה בליל הסדר החגיגי שארגנו להם. אבל למי אכפת? הרי המורדים סולו כבר לא מעניינים איש.

יומן המסע של המורדים, הוכיח משהו שכבר ידענו מזמן: ג'ודי ניר מוזס שלום היא כוכבת גדולה, לא רק ב"ישראל ואירופה כולה", אלא גם בדרום אמריקה. הגיע הזמן שהכוכבת הגדולה תכבוש לעצמה יעד חדש. אני מציע את בייג'ין.
__________________________________________
המורדים - יומן מסע מארגנטינה לישראל, יום העצמאות, ערוץ 3
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by