בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
תוגת הערביות 
 
 
עלא חליחל

עלא חליחל מזכיר מדוע שבוע העצמאות והזיכרון של מדינת ישראל הוא מבחן הישרדות קשה עבורו

 
 
 
 
 
 
 
 
 
בעל המכולת בשכונה שלי לא הבין למה אני לא משתתף בשמחתו. בשבילו חג העצמאות הוא חג של "כולנו", ואנו, הערבים, "מביישים את המדינה". אני נכנע מראש ומכריז שאין ברצוני להתווכח שוב, בפעם האלף, על אותם עניינים. הוא מחייך בערמומיות, מניף דגל ניילון קטן אל מול פרצופי ושר להנאתו: "עם ישראל חי".

הזיקוקים שהרעישו את חיפה בליל החג לא השאירו מקום לוויכוח: אתה שותף לחג מכוח השמיעה. שמעת - חגגת. אתה יכול לקלל בסתר לבך, אתה יכול להתרעם, לקטר, לסתום את אוזניך בצמר גפן לבן (עוד פעם לבן, עוד פעם להינצל בזכות הלבן שמורם בבושת הנכנע). כל מה שתעשה לא ירחיק אותך מהיותך שותף-שומע. לאן שתלך, ערבי עוכר, שמחת החגיגות תרדוף אותך לעד: בשירותים, בחדר השינה, בבית קפה, בסלון כשאתה מחפש משהו לראות שאינו נוטף פטריוטיות ישראלית (מישהו חשב לתבוע את הכבלים על צמצום אפשרויות הצפייה?); בחלומות שלך המתמלאים בדגלים ובזיקוקי דינור. אפילו בחלומות.

ושוב אותן מחשבות: העצמאות שלכם היא הנכבה שלי; החגיגות שלכם הן האבל הפרטי שלי. ומה לעשות, צפירת הדום אינה עושה לי את זה. לבי יוצא אל כל אם שאיבדה בן, אל כל אישה שאיבדה בעל, אל כל אחות שאיבדה אח. אך צפירת הדום מוחקת את פרצופי האבלים, עושה אותם לקול מרעיש וקנטרני וריק וחלול. אין עוד מקום להזדהות, אין עוד מקום לאמפטיה. מי שהמציא את הצפירה המגעילה הזאת חרץ את גורלם של אלה שבא לכבד ולהוקיר: אין הזדהות שהיא קולקטיבית, אין אבל המוני, אין אמפטיה כוללנית. הצפירה הרועשת, המנוכרת, המוזרה הזאת, מותחת את הגבול הגס, האטום, בין הזדהות לבין הזרה. הצפירה של הזיכרון היא זרה לי. לא מתוך זלזול בזכר המתים. הצפירה הזאת זרה לי בגלל זכר החיים, אלה שמנסים להפוך את הדבר הכי אינטימי בעולם, לדבר הכי פורנוגרפי: העצב האישי.

הנה עוד ערבי שמזלזל בכאב שלנו, אתם משננים לבטח עכשיו. הנה עוד שונא שמנצל את טיב לבנו, את חופש הביטוי שלנו, את "הנכונות" שלנו להעניק לו פתחון פה. אפשר לחשוב כך בוודאי. ואפשר גם לנסות להבין את מה שאני אומר עד תום. אני אגיד כך: לכל יהודי שנולד כאן הזכות לבית, למולדת, להגדרה עצמית. היהודי בן ה-28, שחי היום בתל אביב או בדימונה, דומה לי בהרבה בחינות, למרות שהוא שונה ממני בהרבה בחינות. שנינו נולדנו כאן ונישאר כאן, ללא שום קשר להיסטוריה, לסכסוך, למפת הדרכים. הקיום של שנינו אינו תלוי בהקשרים היסטוריים. אנחנו חיים כאן ונמשיך לחיות כאן ולו מן הטעם הבסיסי ביותר: שנינו מאמינים שזה הבית שלנו, ואין מי שביכולתו לשנות זאת. האדמה שאנו חיים עליה ובתוכה יכולה להכיל את שנינו. צריך רק לבחור: אם נהיה מעליה או מתחתיה.

אני לא עומד בצפירה. אני גם לא מפחד מהמבטים של היהודים שמסתכלים. אכן, חוצפה גדולה. אך לא מתוך חוצפה לשמה אני עושה זאת. בעיקר, אני מתפלא על אלה שיכולים להתייחד עם זכר אהוביהם תוך שתי דקות ברוטו; עוד יותר אני מתפלא על אלה שמנסים במשך שתי הדקות הללו להתייחד עם זכרם של אנשים זרים שלא הכירו מעולם. הניסיון הזה הוא מופרך, סינתטי, ואפילו פתטי. מה גם שאני, בסופו של דבר, ובראש ובראשונה, ערבי פלסטיני, שאין ביכולתו, מעצם הגדרתו, להזדהות עם הנופלים הישראליים שנפלו בעת מלחמות שנוהלו נגד פלסטינים וערביים. תצרפו את כל אלה ביחד והנה לכם עוד מוקש שאורב לי במדינה המוזרה הזאת. זה זמן רב החלטתי לא לברוח לשירותים, או לעכב את יציאתי מהבית בגלל הצפירה. כשהצפירה הראשונה, בשמונה בערב, הרעישה את הארץ, לא עצרתי בצד והמשכתי לנסוע. לא יצאתי מהרכב, אך לא השמעתי מוסיקה מהרדיו. אני מכבד את רצונותיהם של האחרים לעמוד דום, אך אל למישהו לנסות למנוע ממני לא לעמוד. אין הזדהות בכפייה. הזדהות בכפייה היא זילות המתים. המתים שלמענם עומדים דום.

לא נעים להיות ערבי ב"ארצנו" בשבוע "העצמאות". הכל משתבש לפתע. כל מה שניסית להדחיק (ללא הצלחה כמובן) במשך השנה: הכיבוש, החיסולים, ההרעבות, המצורים, העוצרים, ההשפלות, האפליה, הפיגועים; הכל חוזר בבת אחת, מכה בפרצוף כמו איזה הוריקן שהתגבש לו בתוך חצי שעה והוא מאיים למוטט את יסודות חייך, הרעועים ממילא. אתה מחפש ספרים על ההיסטוריה, מחפש תמונות של כפרים שנהרסו, בורח מכל דובר רשמי ישראלי שמכונן על האיום הקיומי שבו נמצאת המדינה כיום, חושב על כל ידידיך ומכריך ועמיתיך היהודים, אתה מבודד אותם בתוך תבנית הרמטית הרחק מכל המולת הדגלים והזרות והניכור, אלה חבריך, אלה אנשים שאתה אוהב ומוקיר ומכבד, ואל לך לשכוח את זה. ואני לא שוכח. וטוב שכך. טוב מאד.

אני לא מרגיש שייך, לכן אני לא יכול לחגוג. אני לא יכול להיענות לצו הצפירה. בטח תגידו כי אני בדלן, כי אני קיצוני, כי אני אדם רע שאינו מוכן להתפשר. תגידו שאני לא שייך כי אני לא רוצה, כי אני מייחל להרס המדינה, להיעלמותה, לזריקת היהודים לים. אני לא שייך משני טעמים עיקריים: אתם לא רוצים וגם אני לא כל כך נדלק מהרעיון. אתם לא רוצים כי אז לא תוכלו להגן על ההמצאה הכי מטופשת בהיסטוריה המודרנית שנקראת "מדינה יהודית ודמוקרטית"; אני לא כל כך מעוניין כי אין ביכולתי להשתייך למדינה כובשת, לא מוסרית, מתבוססת בדמם של בני עמי - וכתוצאה מכך, גם בדם שלה עצמה.

אין בי שנאה עיוורת. אני מתרגז לפעמים. ומדי פעם אני חוטא בקללת "כוס אם אם אליהוד", כשממש אני מיואש או עצוב או גמור. כמו כולנו, כמוכם, כמו אנשים נורמליים ועייפים ומיואשים. אבל מבחינתי זה הגבול; אני לא מגדל שנאה, אני "מגדל תקווה" כאמרתו של מחמוד דרוויש. משקה אותה כנגד כל הסיכויים. דואג שהיא לא תיבול, שלא תמות. ותוך כדי אני מנסה לשרוד, בכל המובנים. יום העצמאות של מדינת ישראל הוא מבחן הישרדות קשה עבורי. לפעמים, קשה מנשוא.

מי שאינו חייב לעבור מבחן זה מדי שנה, אין ביכולתו להבינו. זה יכול לקרות יום אחד, שתבינו אותו, לאחר נטישת ההדחקה לכל מה שהוא לא יהודי ולא ציוני. אני רק מקווה שביום שזה יקרה, יהיה מי שיחגוג את ההישג הזה. בזיקוקים ובדגלים ובכל מה שתרצו. יהיה אפילו סיכוי שאני אתגנב לשירותים בזמן הצפירה, בכדי לא להכעיס רבים מאחי היהודים החוגגים.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by