בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
נרתיקים באפילה 
 
 
אסף אביר

אסף אביר על התרגום העברי הראשון למחולל ספרות האימה של המאה העשרים, ה. פ. לאבקראפט, הסופר הגרוע ביותר והכי טוב של הז'אנר

 
 
 
 
 
 
 
 
 
גם בין קוראי ספרי האימה בישראל יימצא מי שיתהה, מה פתאום מחליט מישהו להוציא בעברית דווקא עכשיו את סיפורי ה. פ. לאבקרפט. התמו יצירותיהם של סופרי האימה בני זמננו, ישאל התוהה, שעלינו לשלוף מקברו סופר מגזינים אמריקני משנות ה-20 של המאה הקודמת? איזה עניין, הוא ישאל, ימצא הקורא הישראלי במי שגם הוצאות הספרים בנות זמנו לא ראו סיבה להדפיס מחדש את סיפוריו, שלבסוף נגאלו משכחה בזכות יוזמה פרטית של חברו נפש?

אבל אלו שטרחו להכיר את תרבות האימה של מאה השנים האחרונות ישאלו שאלה אחרת. הם ישאלו איך זה שעד עכשיו לא תרגם איש את ה. פ. לאבקרפט. איך קרה, ישאלו הטורחים, שב-55 שנות המדינה לא נמצא מי שיילחם להעלות את אבי האימה של המאה ה-20 אל מדפיו האריסטוקרטים של סטימצקי?

התשובה לטורחים נעוצה ביחס המזלזל שז'אנר האימה זכה לו, מאז ומעולם, מצד הממסד הספרותי. הגותיקה נחשבה מאז ומעולם לספרות סוג ז', לספרי נסיעות. העיסוק בהתפתחותה ובחשיבותם של סופרי האימה השונים נחשב לתחביב של משוגעים לדבר, ולא של אנשי ספרות רציניים.

עיקר הזלזול, יש להודות, מוצדק. ספרי אימה, כמו סרטי אימה, מעדיפים לרוב את מריטת העצבים וההבחלה על פני עלילה מורכבת ודמויות עגולות. מריטת עצבים היא טריק פשוט מרגע שלומדים אותו, וטריקים פשוטים מושכים סופרים פשוטים. מאלפי המחברים שהצמיחה הספרות הגותית ב-240 שנות קיומה, מעטים הצליחו להסיר מעליהם את תווית ה"סוג ז'". מתוכם, בודדים באמת היו ראויים לכך. ממלכת ספרות האימה היתה ונשארה דוכני עיתונים בשדות תעופה והמדפים האחוריים בחנות.

אבל לזלזול הממסדי היתה גם סיבה אישית. ז'אנר האימה הציג דברים שהספרות היפה לא אהבה לראות, ולא להראות. בעת שצ'רלס דיקנס הפך יתומים אומללים לעורכי דין גדולים ומילא את קוראיו אמונה ברוח האדם, סופרי האימה לקחו את אותם גיבורים, והעבירו אותם במסלול ההפוך - מלמעלה למטה. עורכי הדין, הכמרים והרופאים של ספרות האימה לא אספו את חלקי נפשם ויחד עם החתיכה החסרה הפכו לאנשים שלמים וטובים יותר. הם התחילו שלמים, ובתהליך ארוך וכואב פורקו לחתיכות. מסע הכליון היה פנימי וחיצוני, ואת מסורת הסוף הטוב והמנחם העבירה הגותיקה אל בורות קבר ומלתעותיהם של דברים נוראים. בספרות האימה השטן נלחם מלוכלך, ומנצח, וכל רגעי החסד הקטנים שדיקנס ואמני הרומן תולים בהם עולם ומלואו חוזרים למקומם הטבעי, כבדיחות על חשבונו של הקורא האופטימי.

ולעולם הזה, שמציב מראה מעוותת לספרות היפה, יש למרות הכל גם הסטוריה ספרותית וגם שמות גדולים משלו. והאוורד פיליפס לאבקרפט מפרובידנס, רוד איילנד, הרוויח ב-47 שנות חייו את כס האב המכונן של האימה של המאה ה-20. גם אם בסטימצקי עוד לא יודעים את זה.

את המפתח לחידוש הז'אנרי שעשה לאבקרפט אפשר למצוא כבר בעמודים הראשונים של הקובץ העברי "התוהו המזדחל", שכולל 23 מטובי הסיפורים שכתב לאורך כל הקריירה שלו. שני הסיפורים הפותחים, "התוהו המזדחל" ו"ניארלטהוטפ", פורסמו במגזין המד"ב "Weird Tales" בתחילת דרכו של לאבקרפט.

תחילתו של "התוהו המזדחל" מזכירה סיפור אימה קלאסי שנכתב במאה-19, ממנה הגיח לאבקרפט - "הבור והמטוטלת" של אדגר אלן פו. סיפורו של פו מתרחש בתוך נפשו של גבר, הכפות לסד עינויים בתוך צינוק ריק, כשהוא מתבונן במטוטלת חדה, היורדת מהתקרה בדרכה לשסף את בטנו. גם "התוהו המזדחל" מתרחש בתוך נפשו של אדם, איש שנקלע להזיה מסוייטת במהלך עישון אופיום. וגם הוא מתאר את האימה שמשתלטת עליו באיטיות. אולם בעוד גיבורו של פו יודע בבירור על הגורל המצפה לו והסיפור מוקדש למחשבותיו חפצות החיים, קורה אצל לאבקרפט דבר אחר.

ככל שגיבור "התוהו המזדחל" הולך ומתמלא חרדה ותיעוב, כך ברור פחות - גם לקורא וגם למספר עצמו - מה המקור לאותו פחד. אין לו מקור איום מוחשי. אין מטוטלת המורדת אל תוך הבור, ולא ערפד, אישיות מפוצלת או יצור חדור תאוות נקם שהורכב מחלקי גופות. הפחד בסיפור זה הוא מפני משהו לא ברור, משהו חסר שם וצורה, שהגיבור לא מצליח לתאר.

סוף הסיפור הופך את כל הפחדים ללא רלוונטים, לנוכח מחזה של חורבן נורא, לא-אנושי, ורחב מימדים. המספר, מסתבר בסוף, איננו גיבורו האמיתי של סיפור האימה. הסיפור איננו עליו. הוא עד צדדי, מקרי, וחסר השפעה שאדי האופיום פתחו לו חרך הצצה, למחזה אימים אפוקליפטי שלו עצמו אין כל קשר אליו, ושאובדנו שלו יהיה חסר משמעות לחלוטין.

מצב המספר כעד חסר אונים לאסון שלמעלה מכוחותיו או הבנתו, חוזר על עצמו גם ב"ניארלטהוטפ". מזימתו של ניארלטהוטפ, ישות עתיקת יומין שהתעוררה אל עולמנו ומסתובבת בו בתחפושת של קוסם נודד, לא מתבררת בסיפור הקצרצר. מניעיו, כנראה, יהיו לא מובנים וממילא לא רלוונטים לבני אנוש. האנושות כולה, כך זה נראה, איננה יותר מקרבן שולי שנקרה על דרכו של ניארלטהוטפ, אל מיתולוגי נשכח שחזר אל העולם לזרוע בו, מסיבותיו שלו, את חורבנו המוזר.

ככל שמתקדמים בקובץ, מתרקמת מבעד לסיפורים תמונת עולם האימה של לאבקרפט. הגיבורים הם אותם עורכי דין, סטודנטים, בלשי משטרה ומדענים שב-200 השנים הקודמות עסקו בציד שדים וערפדים. אולם אצל לאבקרפט הם נחשפים, כל אחד בתורו, לסיפור אימה כלל-אנושי. לשורה קצרה בתוך מיתולוגיה נוראה, שבה האלים לא מעניקים את העולם לבני האדם, אלא קמים ממקום מרבצם ואט אט משיבים אותו לידיהם. ולא מדובר פה ביוונים מתורבתים אלא בישויות עתיקות, מעידנים שקדמו לשחר ההסטוריה, שהמין האנושי אפילו לא מהווה מכשול בביצוע האיטי של מזימתן.

לאבקרפט, חשוב להדגיש, היה סופר רע. שפתו מסורבלת, ניסוחיו כבדים, הדיאלוגים שלו גרועים, ואין לו טיפת חוש הומור. למרות שכמה מסיפוריו - בעיקר אלו שמופיעים בחציו השני של "התוהו המזדחל" - מותחים במיוחד, אין לכתיבתו את הזרימה של סטיבן קינג, רוברט בלוך, הארלן אליסון ועוד סופרים רבים שהצהירו בגלוי כי שאבו את עיקר השראתם ממנו.

ובכל זאת, קשה להגזים בתיאור השפעתו על התרבות הגותית של ימינו. מי שיקרא את "התוהו המזדחל" יזהה שם לא רק את אבותיהם הקדמונים של ספרים כגון "העמדה", שבה החיה סטיבן קינג את דמותו של ניארלטהוטפ. הוא ימצא שם גם גרסת אבטיפוס מצמררת של "תיקים באפלה". את הנוסע השמיני, הזולל מדי עשור את סובביה של סיגורני וויבר, ושנולד בהשראת לאבקרפט ובתיווכו של הצייר ה.ר גייגר. הוא ימצא שמות, עלילות וציטוטים מוכרים מעשרות ספרי מד"ב ואימה, משירים של מטאליקה ובלק סבאת', ואפילו מהקומיקס באטמן.

בעצם, לאבקרפט מהדהד מלב לבה של התרבות הגותית של ימינו, שמשתעשעת בסגידה ובכניעה לרוע המוחלט, בלי לחפש את מקורו ואת מניעיו, וחס ושלום בלי לנסות להבין אותו. כי ההבנה של מקומנו הזעום בתוך המציאות הנוראה, כפי שמזהיר המספר בפתח הסיפור "קריאתו של קת'ולהו", היא היא הדבר הנורא באמת.
___________________________________
התוהו המזדחל, ה. פ. לאבקרפט, (הוצאת אודיסאה)
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by