בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
האמת שלא תיאמן 
 
 
אבישג לוי

אבישג לוי השתכנעה שמוניקה לווינסקי לא תנקוף אצבע כדי לשפר את מקומה בספרי ההיסטוריה כאותה נערה עסיסית שהביאה מציצה לנשיא

 
 
 
 
 
 
 
 
 
היה הייתה נערה קטנה, שמנמנה ועסיסית, עם חיוך רחב שחשף שיניים שעברו הלבנה בלייזר ושפתיים של מוצצת. שמה היה מוניקה לווינסקי. היא גדלה בקליפורניה כנערה טובת מראה, שובבה ומאושרת ולמדה בתיכון בוורלי הילס היוקרתי. אבל בעיקר, כך נדמה, פיזרה חיוכים פוטוגניים לכל עבר, פלירטטה עם כל מה שזז ועשתה חיים מ-ש-ו-ג-ע-י-ם.

יום אחד החלה מוניקה לעבוד בתור מתמחה בבית הלבן. במסגרת עבודתה שם, יצא לה לא אחת לפגוש את נשיא ארה"ב, בחור נאה למדי לגילו, המצויד בכמויות חסרות תקדים של קסם אישי ואשה ביצ'ית ומעצבנת לאללה. מוניקה, שכאמור הייתה עסיסית וחברותית הרבה מעבר למקובל, החלה לפלרטט עם הנשיא נמרצות. הדבר הוביל, לא לגמרי במפתיע, להתפתחותה של מערכת יחסים ביניהם. מערכת יחסים, שעד היום, לא ברור מה טיבה, שכן הצדדים חלוקים אודות מה בדיוק קרה במהלכה, או יותר נכון, מה לא קרה.

את האגדה המודרנית הזאת ואת סופה כולנו מכירים. לכל הפחות, מכירים אותה אלו שהיו בהכרה מלאה במהלך סוף שנות התשעים. דבר קיומה של אותה מערכת יחסים, כמו גם קיומם של האביזרים הנלווים והמעניינים לא פחות (שמלה כחולה מוכתמת בזרע; מבחר מתנות שהוחלפו בין בני הזוג; הקלטות טלפוניות לוהטות באדיבותה של לינדה טריפ - האשה המעוותת ביותר בארה"ב, וכו') הפכו מזמן להיות סוג של אנקדוטה משעשעת בהיסטוריה האמריקנית. משהו לצחוק עליו במסגרת המונולוגים של מנחי תוכניות הלייט נייט. אנקדוטה, שאת השלכותיה האמיתיות, לא נוכל לעולם לדעת. לא ממש.

כעת מגיע הסרט "מוניקה בשחור לבן", המתיימר לספר את הסיפור האמיתי של לווינסקי. כאילו שלא שמענו את הצד שלה לסיפור כבר בעבר, בין אם בראיון מרגש שהעניקה לברברה וולטרס, בספר שכתבה, בכתבות עמוסות בתמונות מחמיאות בגזרה משופרת. הסרט הזה, קיווינו, ישא על כנפיו בשורה חדשה ומרעננת ויאפשר ללווינסקי לפתוח בפנינו את ליבה ולהזמיננו לסיור בנבכי נשמתה. אולי כך נוכל להבין פעם אחת ולתמיד מה לעזאזל קרה בחדר הסגלגל.

לא ברורה לי כלל הבחירה באולם ההרצאות של NYU, מוסד אקדמי רב מוניטין, כלוקיישן לעריכתו של הסשן הפסיכולוגי המגוחך הזה. מה ללווינסקי ולסטודנטים מחוננים בני עשרים? ניחא. התירוץ הפעם הוא שלווינסקי מתכננת לספר לנו את האמת שלה: ללא עריכה, ללא הגהה, מאפשרת לנו לחתוך בבשר החי. את האמת הזו היא מגוללת בפנינו בתשובות לשאלות ישירות שמפנים הסטודנטים ועליהן עליה לתת את הדעת.

לא משנה כלל מה השאלה שנשאלת לווינסקי, תשובתה מותאמת לצרכיה - חשיפת הכאב והתלאות אותם עברה במהלך השנים, טיהור הרעלים וניקוזם מהמערכת על ידי בכי בלתי נלאה וסיומן המתבקש של שנות טיפול פסיכולוגי רבות. צרכים ברורים למדי בהתחשב בתלאות שהיה עליה לעבור, אגב. אין בסשן הפסיכולוגי הזה מקום לאמת שלא תשרת את צרכיה של לווינסקי או לא תחמיא לפרופיל הימני שלה. אפילו הבחירה בשידור טלוויזיוני בשחור לבן כאילו באה להציג את לווינסקי באור אחר וחיובי: התאורה מאירה אותה, מחמיאה לפניה ומבליטה את יופיה אך יחד עם זאת מאפשרת לה לחסות בין הצללים.

אם מטרתו של הסרט היא להביא להכרה מחודשת של לווינסקי, הכרה שהפעם תלווה בחמלה, בהוקרה, בחיבוק ובהזדהות, נטולת רכילות מרושעת וכתמים לתדמיתה שלא יוסרו לעולם - הרי ש"מוניקה בשחור לבן" כמעט ומצליח להגשים את יעודו. אבל כמעט זה לא מספיק. הטעם לכך הוא שלווינסקי חוטאת באותן הטעויות שהביאו אותה למצבה הנוכחי. היא שחקנית אמיתית, שמפלרטטת עם הקהל האוהד, מזמינה ומפתה, מחייכת ושובה את ליבו, ממש כשם שעשתה לנשיא. אלא שהפעם הדבר גלוי לכל מנויי HBO. הדבר מתועד ומוקלט. ושום חתימה על תצהיר כוזב לא תעזור לה כי אנחנו רואים דרכה. אנחנו רואים מי היא באמת. והיא כבר לא אותה נערה תמימה וחסרת אונים שנוצלה על ידי בעל הכח והשררה, אלא אופורטוניסטית שידעה להוציא מתוק מעז, בעודה מרפדת את חשבון הבנק שלה בעקביות.

נראה שאם יש דבר שלווינסקי מלינה עליו זה לה יחסה של התקשורת האמריקנית כלפיה, או קיומם של פרטים כוזבים אודותיה ואודות יחסיה עם הנשיא, אלא העובדה שקלינטון דחה אותה מעליו. מחד, היא מודה כי היתה נאיבית ביחס לדרך בה פרשה את היחסים שלה עם הנשיא, ומאידך מודה שאלו היו הדדיים וכללו רגשות מצד הנשיא כלפיה. היא אינה מבינה מה השתבש. מדובר אפוא בפגיעה באגו של לווינסקי ותו לא.

אבל הערך המוסף של "מוניקה בשחור לבן" הוא שהסרט למעשה סותם את הגולל על כל הנוגע למתודיקה של הגב' לווינסקי. האם אנחנו אמורים לקנות את הצער והכאב שנגרמו לה והובילו אותה להיות דמות ציבורית שלא מתוך בחירה? האם אנחנו אמורים להאמין שהיא לא נהנית מכל רגע של תודעה ציבורית, שלילית ככל שתהא, כשהיא מודעת היטב לעובדה שאמריקה, כמו אמריקה, תמחל לה על חטאיה ותקבל אותה אל חיקה? כפאראפרזה לקלישאה האמריקנית: אם לא יכלה לשאת לווינסקי את החום, כל שהיה עליה לעשות הוא לצאת מהמטבח.

כשהיא נשאלת על ידי אחד מהסטודנטים האם לא חשבה שמעורבות רומנטית עם גבר נשוי אינה ראויה, לווינסקי משיבה שאכן הדבר חסר אחריות, אבל גם מדליק. לא פלא אפוא שיותר מכל דבר אחר, הסרט מלמד אותנו, שלא משנה מה הגב' לווינסקי תעשה, היא תיחקק בזיכרוננו לדיראון עולם כאותה נערה שמנמנה ועסיסית בעלת חיוך רחב ושפתיים של מוצצת שהביאה אוראלי לנשיא. ואולי לא בכדי.
_____________________________
מוניקה בשחור לבן, ערוץ 2, שלישי, 22:00
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by