בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
הו, אלוהים 
 
 
מיכאל רורברגר

האלבום החדש, העצוב, היפהפה והמיוסר של מאט אליוט שינה למיכאל רורברגר את החיים

 
 
 
 
 
 
 
 
 
''החיים מלאים בפחד/ אז בואו ונלגום כוס של בירה ביחד''
מאט אליוט - "The mess we made"
 

רוברט ווייאט - זכרונות

שלושים שנה אחרי, ואני רץ לתקליטיה ושולף את "Rock Bottom" של רוברט ווייאט, רק על מנת להשוות. מריח את העטיפה, בוחן את הציור המצורף, טובע בפרטים הקטנים: חוף הים, אניה, ילדות עושות פוזות של התעמלות, בלונים פורחים ברוח, המים מלמעלה, היצורים הימיים שמתחת. נזכר בדמעות הזולגות של פעם, מזמזם עמוק בפנים את "Alifib" הניצחי, מפנה מקום בזכרון הנמחק לטרגדיות מלאנכוליות של אמן מיוסר, קמיקז של קפיצת D.S.L. כסא גלגלים, ובניית אניות בדרך לפוקלנד (וזה כבר בתקליט אחר שלו).
 

מאטריקס של מציאות הזוייה

וזה לא קורה כך סתם. השבוע הגיע אלי אוצר מוסיקלי, דיסק חדש שמשנה את כל הקיום האנושי שלי. הופך את טקסטורת הקירות בסלון למשהו אחר, בלתי מוכר בעליל, כזה שבו המוצק הופך לנוזלי והנוזלי למאטריקס של מציאות הזויה, מעוגנת במציאות קונקרטית מדי של עולם אכזר, עצוב ופגוע.
 
 

העין השלישית

מאט אליוט, אקס Third Eye Foundation, הולך עכשיו על פרוייקט סולו. העין השלישית שלו זורקת אותי לעין השלישית הפרטית שלי. לאותה קבוצת אמנים מסוממת בתל אביב של שנות השבעים המוקדמות (ז'אק קתמור וחבריו). לתקליטים ששמענו אז בדירת הגג אפופת הקטורת, שכל אחד מהם שינה את המציאות הקיומית שלנו. דברים כאלה כמעט ואינם מתרחשים יותר בימינו. הרוברט-ווייאטים, ההוקווינדים, המודי-בלוזים והפינק-פלוידים של אז, עשו לנו את החיים, שינו את קצב הדיבור, המחשבה, ההליכה, עשיית האהבה, הכל. והנה, כשכבר היינו בטוחים שהמוסיקה הפכה למוצר נילווה לחיים (בניגוד לחיים עצמם), הפתעה: "The mess we made" מצליח לעשות את זה מחדש והופך למשהו שלא ניתן להימלט ממנו. למוצר שנתקע בתוך הנשמה, רצוף יסורי הנאה ויופי בלתי נדלים.
 

עיניים עצומות לרווחה

המלאנכוליה עובדת שעות נוספות. עצב ויגון נמרחים על הקירות, החמאה שבמקרר נמסה בסלו-מושן חם ומלטף, ריקנות מוחית מתמלאת בשברירי צליל ענוגים עטופים שכרון חושים של פסנתר, גיטרות ואלקטרוניקה מינימליסטיים, מלווים במקהלה של קולות אנוש מעוותים. הבלתי יאמן קורה מחדש. מהרגע שהדיסק מתחיל לנגן הוא לא יוצא מהראש. זה מתחיל בבוקר, וחוזר כלופ בשעות היום, אל תוך השינה ובדרך לבוקר שלמחרת. דלוק (בכל מובן) או כבוי, כשהעיניים עצומות לרווחה, המנגינות עושות את שלהן, עובדות על התודעה, משנות את המבנה האטומי של המוח והאנטומי של הגוף כולו.
 

הגזמתי?

אני קורא את מה שאני כותב כאן וחושש. היי, רורברגר, אתה מגזים. אני עושה הפסקה. מניח את הדיסק מחדש (כאילו שהוצאתי אותו), והנה זה קורה שוב. ואני יודע שבא לי להגזים, כי ההגזמה הזו מוצדקת, וכמה שקשה לי להעביר חוויה מוסיקלית כל כך מיוחדת אל הכתב (בעייתו של כל מבקר מוסיקלי). ואולי לא. כמה ששפכתי סופרלטיבים, יכולתי לשפוך עוד.

יכולתי להזכיר לדוגמה קטע בולט אחד (החמישי - "Cotard's Syndrome") בו הפסנתר הופך לגידול ממאיר וחודרני שמתפשט עמוק דרך האונה הימנית ונתקע אי שם בפנים, ליד האונה השמאלית, בדרך החוצה. או קטע אחר (השישי - "The sinking ship song") בו מקהלת שיכורים שרה על החיים המזויינים, תוך כדי לגימות בירה וגרעפצ (מטאפורי - לא קיים בתקליט) אחד גדול בדרך אל המוות, כשהאניה שוקעת לאיטה אל מצולות הים. וכמה שזה יפה.

אני מנסה גם להשוות לאמנים אחרים. קודם כל השוויתי לרוברט ווייאט, השוואה בלתי נמנעת, וכן זה דומה, הכי דומה, ובכל זאת אחר, כי המקורות כאן שונים והשנה שונה והעולם שונה. אחר כך אני שומע גם ריקושטים של בריאן אינו, הארולד באד, פיליפ גלאס, מייק אולדפילד, סיד בארט, מוסיקה רומנית (ר' מוסיקת עולם), סקוורפושר...ו...לא תודה, מאט אליוט עשה כאן משהו אישי משלו, עם השפעות תת הכרתיות. בטוח שהוא מכיר את כל החתומים מעלה, אבל הוא כאן היום, מדבר על עולם פגוע, על צער, מוות, אבל, מירמור, עושה מוסיקה שאפשר להישען עליה ולבכות. זה לא שאני בוכה, לא כרגע, אולי זה עוד יקרה. המוסיקה עצובה, נכון, מטרידה, נכון, מוזרה, נכון, חונקת, נכון, ויחד עם זאת גם מלאה על גדותיה במשהו שקשה להגדרה, מעבר ליופי, מעבר לקאתארזיס - מוסיקה שונה, מאופקת, דחוסה ומינימליסטית כאחד.
 

אפילוג

רציתי לכתוב על עוד כמה דברים השבוע. להביע את דעתי האישית על סוגיית משינה, לאזכר את הבעד ונגד מדונה, לדבר על מרי לו ועל צביקה פיק - כי סוף סוף הייתי בהצגה ונהניתי - למסור ד"ש לפורטיס, להתייחס לדיסק החדש של פור-טט שיצא ב"דומינו", הלייבל הכל כך איכותי שגם מאט אליוט חתום בו (ולא יכולתי להתרכז בשמיעתו, כי כל כך נגנבתי על מאט אליוט). אז הגעתי להחלטה - היום זה יהיה רק מאט אליוט, הוא ו"The mess we made" שלו. עזבו הכל, קנו את הדיסק, פתחו את חלונות הבית לרווחה ותנו למוסיקה לעשות את שלה. אחר כך תגידו לי יפה תודה.
_____________________________________________
Matt Elliot: The mess we made, (אן.אם.סי/Domino)
האתר של מאט אליוט
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by