בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
דייט מהג'ורה 
 
 
אבנר ברנהיימר, הזמן הוורוד

אבנר ברנהיימר נקלע לרגע לפנטזיית רווקות לוהטת, אבל הרהורים שניים על גננים בעמידת ידיים מחזירים אותו לחיקו החמים של בעלו

 
 
 
 
 
 
 
 
 
הפרידות הארוכות מבעלי, שמנהל קריירה טרנסאטלנטית, הופכות את מוחי המאורגן בדרך-כלל לג'לי של הגפילטע פיש. שימו אותו במדבר איפה שהוא, ומדענים של הראלים ישבטו ממנו חיזר. בהיותי בנו של אבי, גבר חם ואוהב שמעריץ את הגרמנים על סדר וניקיון ועמידה בלוח זמנים, גם אני גדלתי לשנוא שינויים. כבר הרבה יותר מדי זמן שאני יודע מתי בדיוק אני אוהב להתעורר (תשע), מתי אני אוהב שהוא מביא לי קפה למיטה (תשע ושלושים שניות), מתי אני מסיים את הקפה ואת קריאת העיתון (עשר), ומתי אפשר להתחיל לדבר איתי (עשר וחצי, אחרי המקלחת).

את ארוחת הערב אנחנו אוכלים תמיד ביחד, בסביבות תשע. אני אומר בסביבות תשע, ולא נוקב בשעה מדויקת יותר, מכיוון שגנטיקה זה לא הכול בחיים ואני עבדתי על עצמי להיות גבר נוח ורגיש. כך שאם בעלי צריך עוד דקה כדי להתארגן, או שהוא כבר ממש רעב בחמישה לתשע, אני יודע גם להיות גמיש. הייתי שמח להיות גמיש מספיק כדי למצוץ לעצמי, אבל זה כבר סיפור אחר.

היעדרותו של בעלי מהבית לחודש-חודשיים בשנה משבשת את חיי לגמרי. שנתי נטרפת, אני מתקשה להתעורר בזמן והצורך להכין בעצמי את הקפה של הבוקר גורם לי עצב עמוק כל-כך, עד שאני מזדהה לגמרי עם אוכלוסיות שיום אחד נלקח מהן הכול, בין אם על-ידי אסון טבע ובין אם על-ידי רצח-עם.

אני מודה שהוקל לי מעט כשעשרה מהגרי עבודה תאילנדים עברו לדירה מולנו, כי התברר שהם שמחים לעשות לי קפה על הבוקר כדי שלא אתקשר למשטרה, אבל זה פתרון זמני בלבד. אין לי בעיה עם הפאד תאי בערב, הוא דווקא סביר, אבל קפה טוב הם לא יודעים להכין התאילנדים האלה, והבקרים שלי עדיין הפוכים. ארבע עשרה שנה ביחד השאירו אותי ללא כל כישורים לחיות לבד.

אם יש תועלת כלשהי בחודשי הפרידה מבעלי, היא שיש לי יותר זמן פנוי להכיר אנשים חדשים. רווקים, מסתבר, נדבקים לרווקים, וכך יצא לי להכיר את מלאני, פסיכולוג צעיר ומבטיח, דרכו נחשפתי לחיי הרווקות בתל-אביב, ובמישור העמוק יותר, לחרדתו הגדולה ביותר של הנשוי, שהיא גם הפנטזיה המוכחשת הכי גדולה שלו - השיבה אל שוק הבשר.

באופן אבסורדי לחלוטין, לגבר נשוי החי בזוגיות אדוקה, יש מעט מאוד דרכים המאפשרות לו לשייף את אותה מערכת תכונות ורגשות שהביאה אותו עד הלום: חוש ציד מפותח, הכשרון להשאיר אותו איתך לאחר הזיון הראשון והיכולת להתאהב. הטרגדיה הגדולה של הנשואים היא שאת סט הכשרונות בהם אנו מצטיינים יותר מכול, דווקא אותו אנו נאלצים לאפסן עם התברגנות הקשר.

מכיוון שכך, רבים מאתנו הגברים הנשואים, מוצאים כל מיני דרכים בטוחות להישאר בכושר. יוקרתית למשל, גורר הומואים צעירים לבילויים ליליים במסווה של פרויקט חונכות. הטענה כי משום מה כל הצעירים האלה הם חתיכים ולאו דווקא נזקקים, היא כמובן קטנונית. איכותית לעומתו, מפתה את כוכבי סרטיו לשיחות נפש כבדות ורגישות שהדרך היחידה לשרוד אותן היא בעזרת סמים קשים, ואילו אני, כידוע, מתאהב בסטרייטים ומנהל עמם מערכות יחסים אלטרנטיביות. בעלי, שהבלי העולם הזה לא מדברים אליו, יטען שאנחנו פתטיים. לפעמים, אני מודה, קשה להתווכח איתו.

מלאני, ועלילותיו בעיר הגדולה, הצליח לעשות לי קצת סדר בפנטזיה. כמות הדייטים מהג'ורה שהאיש הטוב הזה נאלץ לעבור מדי שבוע, גורמת לי ברצינות להאמין שיש בינינו לא מעט חבר'ה שנדפק להם הפאקונג ראש, אבל בצורה ככה אגרסיבית. אני כמובן לא טוען שמלאני שפוי לגמרי, כל מי שנדרש לאנליזה ארבע פעמים בשבוע לדבר על התוקפנות שלו, סופו שירד מהפסים (וגם יאבד את כל כספו כמובן). ועדיין, למשמע דיווחיו מהשטח, אין לי ספק שזה לא הוא, זה אתם.

הוא למשל פגש לא מזמן גבר נאה ולכאורה אינטליגנטי, קצין מיל. בסטי"ל ואיש עסקים עשיר, שאחרי הזיון הראשון (והמצוין אמנם) לא הבין, אבל באמת לא הבין, למה מלאני לא מוכן לעזוב הכול ולבוא לחיות איתו ועם משפחתו - הוא נשוי מסתבר, אה ויש לו גם ילדים - בטירה של המשפחה בדרום צרפת. אני, כמובן, לא הייתי חושב פעמיים, הייתי גורם לו לקנות לי כמה חליפות ארמאני ומכונית יגואר ורק אז זורק אותו לכל הרוחות, אבל מלאני חשב שזה לא מוסרי ודחה את ההצעה האטרקטיבית בטענה שזה מוקדם מדי ומהר מדי.

הדוכס הצרפתי-ישראלי יצא מדעתו כדי להבין איך אפשר לסרב להצעה כזאת. מה הוא כבר מבקש (דקה אחרי הזיון הראשון להזכירכם) בסך הכול: שמלאני יעזוב הכול, ייסע איתו לחודש-חודשיים לצרפת לטירה, שם הוא יחיה באגף נפרד וממש לא יצטרך לפגוש את האישה ואת הילדים, שלא יהיה להם אפילו מושג שאבא הביא הביתה ידיד. בזמן הפנוי, הוא ניסה לשכנעו בנפלאות ההצעה, מלאני יוכל להסתובב בגנים של הטירה, לקרוא ולרקום גובלנים לטרקלין. אחר-כך, המשיך הדוכס לתאר את המשך חייהם, הם יחזרו לארץ לחודש-חודשיים, ואז שוב ייסעו לצרפת ויתחבאו מהאישה והילדים בחדרים סודיים בטירה כך שוב ושוב ושוב עד קץ הימים.

זו אולי הדוגמה הקיצונית ביותר, אבל היו גם אחרים. היה יועץ מס שרצה לבוא לישון, וזה בדיוק מה שהוא עשה מהרגע שנכנס למיטה של מלאני ועד שיצא ממנה למחרת בבוקר לעבודתו המלהיבה עליה לא הפסיק לדבר; היה דייל שכל הזמן השתנו לו הקוויקיז כך שאי-אפשר היה לקבוע איתו כלום; היה רופא שבדיוק נפרד מהחבר שלו, טוב בעצם לא ממש נפרד, אולי נפרד, זה לא לגמרי ברור, אבל עוד שנה הם ייפרדו בטוח ו"חבל לוותר על מה שיש בינינו עכשיו"; והיה פילוסוף אחד מגרמניה, שאמר שהוא עושה דוקטורט בישראל למרות שבאף אוניברסיטה כאן לא מכירים אותו, מה שלא הפריע לו להתנחל בביתו של מלאני עד שזה נאלץ לעבור לדירה אחרת רק כדי לזרוק אותו משם.

אני מודה, לפעמים יש למלאני סיפורי זיונים מלהיבים, כמו אותו גנן מסוקס שאהב לעשות את זה בעמידת ידיים, אל תשאלו אותי איך. ונכון, לכל דייט מהג'ורה, יש את שעת החסד שלפני, בה האנדרנלין בשמיים וההתרגשות לקראת הבאות: נישואים או סתם כלי יפה לשעה, מסעירים את החושים. ועדיין, כשאני מנסה לבדוק עם עצמי בכנות, עד כמה רחוק אני מוכן ללכת עם פנטזיית הרווקות שלי, לכתת רגלי העייפות בברים ואת אצבעותיי הלוהטות באינטרנט כדי לפגוש יועצי מס ורופאים בפגרה, אני מבין שלא ממש רחוק. אני את הנודניק שלי כבר פגשתי, ואין לי שום כוונה לוותר עליו עבור שקל פחות מטירה בדרום-צרפת, חליפות ארמאני, מכונית יגואר וטיסות במחלקה ראשונה (למקרה שאתה קורא את הטור, הטלפון שלי נמצא במודיעין 144. אגב, אני מעולה עם ילדים. ולאשה אפשר להגיד שאני הגנן).
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by