
עקבו אחרינו:
ביקורת הופעה
היו זמנים בקלקסיקו
איי קראמבה!
צילום : נמרוד צוק
עודכן
09:54 19/08/2009
עמית קלינג
ההופעה של קלקסיקו פרצה את הגבולות של אמריקה הלטינית לעבר דרום-מערב ארצות הברית והעניקה לקהל במועדון הבארבי את החגיגה שהוא כל כך חיכה לה. עמית קלינג חובש סומבררו
לפעמים נדמה לי שרוקנ'רול, אחרי הכל, הוא ברירת המחדל (בתרבות שלנו, כמובן). לא חסרות להקות שמעדיפות דווקא לשבור חזק הצידה, ובעודן ממשיכות לפעול בפורמט של להקת רוק, עושות מוזיקה נסיונית בצורה כזו או אחרת. אבל דווקא במקרה הזה הרושם הוא שתמיד בעת ספק – משבר כלשהו או אתגר מסוים – אמנים מעדיפים לחזור למעגן המבטחים שהוא הרוק, משל היה טבוע להם בזכרון השרירים. והדבר הזה הגיוני פעמיים: קודם כל, פעולה במסגרת צפויה יותר מקנה איזושהי יציבות. ההסבר השני הוא שהרבה מוזיקאים פשוט התחילו בלהקות קונבנציונליות יותר, ואליהן הן נסוגים בעת בלבול, כמו לוקים בטראומה שחוזרים בראשם לינקות.
פרסום
לכן לא כל כך מפתיע לגלות שעל במת הבארבי אתמול בערב, קלקסיקו אימצו לעצמם פורמט מובהק של להקת רוק. נכון שהסאונד שמאפיין אותם – משהו שמשחק על קו התפר בין מוזיקת מריאצ'י, קאנטרי נסיוני ופסי קול של מערבונים – עדיין נוכח בבירור. אבל אפילו עם שתי חצוצרות ומרימבה (לצד מקלדות, תופים וגיטרות), קלקסיקו נשמעים רוקנ'רול. זה אפילו לא עניין של עיבודים (למרות שהתופים מכים חזק מאי פעם וגם הווליום של הגיטרות גבוה מהרגיל), זה יותר עניין של דינמיקה. הקול של קלקסיקו תמיד היה מינורי: זה בדיוק מה שמרתק כל כך בכמה שהם הושפעו ממוזיקה לסרטים. רוב הלהקות שואפות, בסופו של דבר, לתפוס את תשומת הלב של המאזין, לפרוץ לקדמת הבמה, להבדיל מפסקול, שלהיפך, מעדיף להסתתר מאחורי הסרט. כך גם קלקסיקו, במקום לספר סיפורים, מעדיפים ליצור מנגינות שילוו את הסיפורים שכל אחד מהמאזינים מביא לשולחן. ויש משהו מרגש מאוד בצניעות הזאת.
לפקוח את העיניים ולשחרר את הדימיון
צילום : נמרוד צוק
צילום : נמרוד צוק

לזה לא ציפינו. אהוד בנאי מתארח
צילום : נמרוד צוק
צילום : נמרוד צוק
קלקסיקו, בארבי ת"א, שלישי 18.8.2009. הופעה נוספת של ההרכב תתקיים היום (רביעי)
פסקולים לסרטים שלא צולמו: ראיון עם ג'ואי ברנס, סולן ההרכב
כל הזכויות שמורות 2008 © נענע 10 בע"מ

















הוסף תגובה
