בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
לא תזמר 
 
 
עידית גיל-אשל

עידית גיל-אשל חושבת שהלשנה על דילרים היא המעשה השפל ביותר מבחינה מוסרית בחברה שרוצה להיות מתוקנת

 
 
 
 
 
 
 
 
 
"הדרך לקודאין בבית המרקחת היא – בהגדרה! – הדרך המסוכנת ביותר בעולם".
(וויליאם בורוז, "ארוחה עירומה")


לא צריך להיות אדם מוסרי מדי בשביל לדעת מה דינם של אנשים שמלשינים על הדילרים שלהם. במקום שבו גדלתי, למשל, היו מולקים להם את הביצים, אבל חברים סיפרו לי שזה מקבל תפניות יצירתיות ומפתיעות עוד יותר ככל שנוסעים דרומה. כדי להלשין על הדילר שלו, על אדם להיות חסר לב, נטול מצפון חברתי, מעוקר כל חוש צדק, ועל כן אין פלא כי אלה הם האנשים שבתחתית הסולם בכל מארג אנושי מהוגן אליו הם משתייכים.

לכן, יש להניח, נראה אתמול רפי גינת נסער, גם בסטנדרטים הגבוהים שהוא עצמו הציב. קשה להאשים אותו, את הבחור המגודל אך הרגיש הזה (בעבר, לפי עדותו, נהג להסתובב ברחובות תל-אביב כשלכתפו ציפור ירוקה מסוג תוכי). גם אני עדיין נסערת מהרגע הטלוויזיוני המזעזע שהוצג אתמול ב"כלבוטק", בו הסגירה חבורת צעירים טברייניים לעיני המצלמה הנסתרת, את הרוקח הנאמן שסיפק להם במשך שנים סירופ נגד שיעול ללא מרשם רופא.

בכתבה שפתחה את התוכנית, התוודו הצעירים, כבני 19 – אחד מהם אף הצליח להשתחל לשורות צה"ל, הידוע כצבא בררני במיוחד – כי התמכרו לסירופ נגד שיעול, תרופה להקלה על הגרון הדורשת מרשם, ובמינונים גבוהים מצליחה להביא את הסוטול. הסוטול הזה, כפי שהסביר אחד המרואיינים, נמשך כמה שעות שבהן מטייל המוח בעצלתיים על הגבול הדק שבין שינה לעירות, ולעיתים, במינונים גבוהים ביותר של התרופה, גם כולל כמה הזיות.

בנקודה זאת, לאחר שהסביר איך נאלצו הצעירים המסכנים שנפלו לסם להתחיל לגנוב מכל הבא ליד כדי לממן את התחביב החדש שלהם, ולאחר שחזינו בהם משחזרים את מעשיהם בזירת הסוטול, הגיע הרגע שזיעזע כל כך את גינת – שבעצמו נראה כמו ארכי-דילר – ואותי: אחד אחד, בזה אחר זה נכנסו הצעירים לבית המרקחת השכונתי שלהם כשעל גופם מצלמה נסתרת, והפלילו ללא הינד עפעף את הדילר שלהם, הרוקח המסור שבמשך קרוב לחמש שנים סיפק להם את הסטלה היומית מתחת לשולחן.

אפילו את המחיר הוא לא הפקיע להם, נוכחנו לגלות. 14 שקל וחצי. 14 פאקינג וחצי, פעם ביום, במשך חמש שנים, והחבורה כפויית הטובה הזאת הולכת ומוסרת אותו לצוות של כלבוטק, שהיה חסר אפילו את הדיגניטי המינימלי בשביל לטשטש את זהותו של הרוקח שזה עתה חטף סכין בגב באדיבות חבורה של ילדים חסרי בושה.

בהפסקת הפרסומות הראשונה, עודי מזועזעת ובוערת מחימה, מיהרתי להרים טלפון לדילר שלי. כצפוי, לא היתה תשובה. אני לא מאשימה אותו. יש רגעים שבהם כדאי להבלע קצת באדמה, עד יעבור זעם. רק רציתי להגיד לו שלא כולנו כאלה. לא כולנו מצייתים להוראות. אז אם אתה קורא את זה, חביבי, דע לך: לא כולנו כאלה. לא כולנו מצייתים להוראות.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by