בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
אריק ותמר'לה ממליצים 
 
 
תמר גלזרמן

תמר גלזרמן הכי נהנית מהסרטים הלוקאליים של חבורת באבון כשהם מוותרים על הפראפרזות ומתחילים לרגש

 
 
 
 
 
 
 
 
 
כזו אני, בחורה פשוטה, אוהבת דברים שמצחיקים אותי, מפתיעים אותי, ושנראים טוב. ברמה הזו האוסף של קבוצת באבון אחיד, מ"מעל ומעבר" הפותח ועד "כת השטן" הסוגר, הדי.וי.די שלהם מהנה ואינטלגנטי. גם בבלוטת הלוקאל פטריוטיות, הרדומות והנדכאות רוב חלקי השנה, האוסף נוגע: אסופת סרטים של חמישה במאים ישראליים, צעירים, בלי גיבוי ממסדי, היה ללהיט צפיה ביתית (ב"אוזן השלישית", כמובן). נתון מעורר גאווה לכל הדעות, במדינה הזו, שצולה עדרים שלמים ומתעטפת בדגלים באמצע התקופה הכי מחורבנת שהיתה לה מאז קומה; במדינה הזו שמנשקת לעצמה את התחת בכל הזדמנות אבל קוטלת את היצירה שלה עצמה, הצליחו הבאבונים הצעירים להגיע למישהו.

באילנות גבוהים נתלים הבאבונים - דיוויד לינץ' ו-וינסנט ואן גוך - לשניהם נוכחות שקופה, וזה עוד בלי לספור את "הקיצוניים" של יהושע סימון, שנתלה ביער שלם של אילנות גבוהים במיוחד (מי אמר גודאר ולא קיבל). לפנינו, אם כן, קבוצה משכילה, שכלתנית לפרקים (הפרקים החביבים עליי פחות), ובקיאה בתולדות האמנות, הקולנוע, וכל מה שראוי להיות בקיא בו.

ודווקא הסרטים שלא מצטטים מימין ומפארפרזים משמאל, כמו "אריק ודובה'לה ממליצים" של דניאל אדר ו"כת השטן" של מיכאל הנגבי, הם אלו שבאמת יכולים לרגש, מה גם שבאחרון מבליח כשרון המשחק הכמעט על טבעי של אדם סנדרסון.

אך האהוב עליי מבין 5 הסרטים בקולקציה הוא "מעל ומעבר" שביים אותו סנדרסון מהפסקה הקודמת. סרט אילם, על טהרת הג'אז והאסתטיקה הדיוויד לינצ'ית. סנדרסון עושה סרט אינטליגנטי, לא מובן לפרקים ואוניברסלי. לא שאוניברסליות היא ערך שיש לשאוף אליו, אבל היא הישג. ויוצר שמצליח להעביר סיפור רגשי בלי אף מילה, ומצליח ליצור סרט שהצורניות המוקפדת והמרגשת שלו לא מאפילה על התוכן שלו, ראוי לכמה וכמה צפיות חוזרות.

"ואן גוך בתל-אביב", סרטו של תום שובל, על משקל יצירתו של יאיר גרבוז, שמתארח בסרט, מפטיר טרוניה סלחנית על האפשרות ליצור כאן, ו"הקיצונים", שמצטט מכל מה שראוי לצטט ממנו, במסווה של פוסט/אנטי/פשוט אינטלקטואליות מודעת לעצמה, מספר על חבורת צעירים, שהם הכל חוץ מקיצונים, היוצאים לעטר את הכותל בגרפיטי.

אבל גם ב"ואן גוך בתל-אביב", על הברקותיו הוויזואליות (פריימים אה-לה יצירות של ואן-גוך), וגם ב"קיצונים" על מנעד ההתכתבויות המרשים, יש משהו שלא מתיר לי לפתח אמון שלם, וניתן להסבירו באמצעות יצירתו של נתן אלתרמן. אלתרמן, שיצר בזמנו (הנצחי), שירים מתוך ואודות תל-אביב, הצליח לגרום גם לאחרון מושבניקי הפריפריה, לחוש בבית. כי כזו היא אהבת אמת. זו שמצליחה להתגולל בתבנית נוף מולדתה אך מטעינה את הביקורת שלה ברגש, ולא מסתפקת בפוסט-רגש, באירוניה שנונה, ואף לא בעולם אסוציאטיבי מאלף. ב"ואן גוך בתל-אביב" שואלת האוצרת את היוצר אם היה מוכן להתפוצץ עבור הציורים שלו. בשביל ואן-גוך אולי הייתי מתפוצצת, כי כל ציור שלו כנה כשהוא מבקש זאת ממני. בשביל "ואן גוך בתל-אביב" הייתי מוכנה להסתכן בהליכה לקולנוע בשעת עומס, אבל על אף ההברקות, העניין והביצוע, על אוטובוס לא הייתי עולה.
__________________________________
האוסף של באבון, להשיג ב-DVD באוזן השלישית
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by