בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
יקירים מקיר לקיר 
 
 צילום: איתן טל   
 
עידו דב וצבי גורן, הזמן הוורוד

יקירי הקהילה לשנת 2003 הם נציגים של קבוצות שהקהילה לא ממהרת להתגאות בהם: רמי הסמן - פעיל מוביל במאבק למלחמה באיידס, וגילה גולדשטיין - פנתרה, לוחמת וטרנסג'נדרית

 
 
 
 
 
 
 
 
 

גילה גולדשטיין - מייצגת גם הומואים שלא נוח להם עם זה

רמי הסמן. (צילום: זיו קורן)
 רמי הסמן. (צילום: זיו קורן)   
אני זוכר את הפעם הראשונה שיצאתי למועדון של גייז. הייתי נער על סף גיוס, מבועת ומפוחד. המקום: הברדרס בתל-אביב. המרתף: אפלולי, עם קיר מראה גדול. הדי-ג'יי: עופר ניסים, מנצח על הקהל. מבלי שאיש הכין אותי לכך, עלתה גילה גולדשטיין לבמה. גילה, אשה חסרת גיל ובעלת נתוני גוף מרשימים, שרה בקול בס, עבה וצרוד ממבחר שירי ארץ ישראל, בביצוע קברטי משופע בהומור ובזימה.

לאחר ההופעה חלצה גילה את זוג שדיה לקול תרועת הקהל המשולהב. אני הייתי המום ומוקסם, בלתי מוכן לחלוטין להדרן הסוחף. מאוחר יותר גילה עברה לבר, החליפה נשיקות באוויר עם העוברים והשבים, מקרינה חום ואנושיות ומאידך גם ריחוק ומסתורין. סוג של דיווה, הנותנת לגעת אך לא לטעום.

החבר שהיה לי אז (שלקח על עצמו את משימת החניכה) הסביר לי שלא מדובר בגברת מולדת, אלא באדון - ולא סתם אדון, אלא כזה שבעברו אפילו היה חבר באיזושהי נבחרת כדורגל מיוחסת, וכיום היא אחת הדמויות הצבעוניות בעיר; סוג של סלבריטאית, שעליה ניתן היה לעתים לקרוא אייטמים (גם אם לא מחמיאים) בשבועון "העולם הזה", ושאין הומו בעיר שלא מכיר אותה.

פועלה של גילה ותרומתה הבלתי נדלית למען הקהילה לא הסתכמה במספר הופעות במועדונים. בדרכה שלה היא תרמה רבות לפריצת הטרנסג'נדר לחיינו. אם תרצו, היא סללה את דרכן של מובילות אחרות, כמו דנה אינטרנשיונל ונורה גרינברג. גולדשטיין היא מהראשונות שלקחו על עצמן בפומבי את כל הסטיגמות הזוועתיות, והפכה לאחת מאבני הייסוד של הקהילה בימים שעוד היתה בחיתוליה.

בכנס על זהות טרנסג'נדרית שהתקיים לפני כשנה במסגרת אירועי הגאווה, חשפה גילה לבאים מקצת מהסבל שעברה. "לפני 35 שנה", נזכרה והזכירה, "היינו נעצרות ל-48 שעות רק כי היינו קוקסינליות. גבר שהתלבש כמו אשה היה משהו לא נורמלי. החלטנו להיות זונות כי לא נתנו לנו להתקיים, אפילו לא לשכור דירות. חיינו במלונות. כשהלכנו ברחובות, קיבלנו מכות, סכינים. אמרו שאנחנו יפות/לא יפות... אבל הלכנו".

בראיון ל"הזמן הוורוד" הוסיפה: "בשנות השישים והשבעים היינו נעצרות כל הזמן על ידי המשטרה מסיבות טיפשיות. התנכלו לנו. ישבנו במעצר ובבתי סוהר וסבלנו מהשפלות. באותם ימים אנשים לא הבדילו בין הומואים לקוקסינלים, בשבילם היינו כולנו הומואים, וכהומואים נאסרנו. אנחנו היינו בחזית, אנחנו אלה שלא הסתתרו, והיינו הראשונות שספגו אלימות. בעיני החברה אנחנו ייצגנו את ההומואים, וגם אם לא היה לכם נוח עם זה, אנחנו נלחמנו גם בשבילכם".

רבים לא יודעים, אבל גילה היא ממייסדי האגודה והיא זו ששילמה גם את אגרת הרישום של האגודה כעמותה וגם את השכירות למבנה האגודה הראשון במשך שלוש שנים (!) וגם את השכירות של משרדי הוועד למלחמה באיידס באותה תקופה, ועל פועלה המצטבר היא תזכה השנה בפרס יקירת הקהילה.
 

רמי הסמן - נלחם בשביל כולם

עמוס גוטמן
 עמוס גוטמן   
חבר משותף שלי ושל רמי הסמן סיפר לי פעם, שבזמן שהוא עוד היה סטודנט עצלן באוניברסיטה העברית, היה סטודנט חכם ומסתורי אחד, עם כתב יד מסודר למופת, שעבודותיו המצוינות נחשבו לטובות ביותר בנמצא (להעתקה, כמובן). שנים מאוחר יותר, כשבמקרה נתקל אותו חבר בכתב ידו של הסמן, נחשפה זהותו של אותו סטודנט מסתורי.

הנחישות והכישרון הבלתי מבוטלים של הסמן, עוד בהיותו סטודנט מצטיין בפקולטה למנהל עסקים, היו לשם דבר. ברור היה לכל, מהסטודנטים (המעתיקנים) ועד לסגל הבכיר, כי לבחור בעל העיניים הכחולות המהפנטות והאופי הכובש צפויה הצלחה בכל אשר יפנה. וכך גם היה. עם השנים הפך הסמן לאחד הפרסומאים המוערכים בארץ. הוא היה הבעלים של משרד לייעוץ אסטרטגי-שיווקי ומנהל מחלקת תכנון ומחקר במשרדי הפרסום פוגל-לוין וגיתם/BBDO. במהלך שנות עבודתו פרסם עשרות מאמרים, נתן ייעוץ וכתב אינספור ניירות עמדה אסטרטגיים עבור אישים, חברות וגופים מהמובילים במשק.

הסמן מהווה דוגמה לאדם שהגיע מתחום מקצועי בכיר ונרתם לפעילות קהילתית ללא תמורה.
בשנת 96' התגלה אצל הסמן נגיף האיידס במצב מתקדם. הוא עזב את עבודתו בגיתם והחל להתנדב בב.ל.ה דואגת. הפרויקט הראשון שניהל היה הפקת חוברת הסברה, שחולקה חינם לחולים ולנשאים תחת השם "יש חיים אחרי האיידס".

בשנים 1997-2001 שימש הסמן כיושב ראש מטה המאבק של ארגוני האיידס בישראל, הגוף שניהל את המאבק החשוב והמוצלח על הכללת התרופות לטיפול במחלות האיידס, הסרטן והסוכרת בסל שירותי הבריאות. הוא כיהן גם כיושב ראש הנהלת הוועד למלחמה באיידס. במסגרת תפקידו הביא לקפיצת מדרגה ממשית במאבק באיידס במדינה - במישור הממלכתי, התקשורתי, החינוכי והארגוני.

במהלך שלוש השנים שבהן כיהן כיושב ראש הוועד למלחמה באיידס הוכפל תקציב הארגון מ-400 אלף שקל לשנה ל-3.6 מיליון שקל והפך לאחד מאיגודי החולים החזקים במדינה. על פעילות זו זכה הסמן לפני שנה באות "איש השיווק של החודש" מטעם איגוד המפרסמים בישראל.

הסמן ניצל את כישוריו וקשריו מעולם העסקים והפוליטיקה הישראליים לטובת הקהילה, ולא רק במסגרת פעילותו בוועד. בין היתר תרם רבות ובדרך קבע להפקת אירועי הגאווה וניהל שורת מאבקים פוליטיים חשובים לטובת הקהילה.

לאחר שבע שנים אינטנסיביות של פעילות קהילתית והתנדבותית פרש הסמן מתפקידיו הרשמיים השונים, וכיום הוא משמש יועץ אסטרטגי לוועד ולאגודה בפעילויותיהם השונות.

שנת 2003 היא עבור הסמן, ללא ספק, שנה מרובת ריגושים והתרחשויות חיוביות, לא רק בזכות הכבוד הרב שנפל בחלקו בקבלת פרס "יקיר הקהילה"; הוא נמצא בשלבי סיום של כתיבת ספר בנושא אסטרטגיה שיווקית וגם מתהדר באהבה חדשה ואמיצה.
 

עמוס גוטמן - צייר את הקהילה בסרטיו בימים שהיא לא ידעה שהיא קהילה

כל כתיבה על עמוס גוטמן היא היום מסה של געגוע וצער. וההחלטה להכתיר אותו, עשר שנים אחרי מותו, כיקיר הקהילה היא הביטוי של המימד הקולקטיבי של אותם געגוע וצער ואף יותר מזה: ביטוי ברור של החסר היצירתי שהותיר אחריו. כי כן, עמוס גוטמן היה ונותר החלוץ לפני המחנה, וצעדיו הגדולים קדימה נותרו כשהיו: רחבים, ניבטים אל עומקים ואל מרחבים ואופקים, ואיש עדיין לא שם, במקום שאליו הגיע ביצירותיו, החל מ"נגועים" הקטן של 77', דרך "נגוע" הגדול של 82' (שימו לב לשנים האלה, ותחשבו מה היה המעשה שעשה ליחידים ולקבוצות, כשעדיין לא היו לא אגודה ולא קהילה) ועד "חסד מופלא" העצום, אותה קינה מופלאה, אוטוביוגרפית, של 1992, זמן כה קצר לפני מותו מאיידס.

בן 38 הוא היה אז, 16 שנים אחרי שהחל את דרכו הקולנועית, ובהדרגה היה ליוצר פרומתיאי, שיצר עבורנו את האחר החדש, הנבון, הלוהט באש. כי בסרטים האלה וב"בר 51" מ-85' ו"חימו, מלך ירושלים" מ-87' הוא ניתץ את הכבלים של האחר הישראלי ושחרר אותו אל החברה, אל המשפחה, אל התודעה של הרבים שראו, השתוממו, הביטו במראה ונחשפו.

כי בסרטים שלו עמוס גוטמן, שנולד בהונגריה ועלה כילד עם הוריו לארץ, ביטא במלוא העוצמה את כאבו של הזר, המהגר מביתו לתוך חברה ישראלית קשה, שאיננה מאירה פנים, והחל לשבור, בזה אחר זה, את אבני חומת ההתנכרות של החברה הישראלית אל השונים, האחרים שבקרבה: הומואים, מיעוטים, פריקים, חסרי בית, גברים ונשים, בני כל הגילים. לא כסיפורי אהבה רומנטיים חסרי תכלית ולא בסתר, אלא כהתרחשויות חשופות של מי שמבקשים, תובעים, את מקומם הראוי כבני אדם.

היכרותי האישית עם עמוס היתה בבכורה החגיגית של "נגוע". שוש אביגל ז"ל לקחה אותי איתה כדי שאפגוש אותו, "כי אתם תאהבו זה את זה מיד". אינני יודע מה בדיוק עבר לה בראש, אבל היא צדקה. לחצנו יד, ועמוס אמר שאחרי הקרנת הסרט יש קבלת פנים בבר אחד בבניין ההולך ונבנה של דיזנגוף סנטר, והוא מחכה לי שם. כשהגעתי, הוא היה מוקף מעריצים, חברים ואנשי הברנז'ה התרבותית של אותם ימים. לא החלפנו מלה.

מאוכזב למדי עזבתי דרך היציאה האחורית של הבר לתוך מבוך חצי חשוך של מסדרונות שלא הוליכו לשום מקום. כשהצלחתי למצוא את הדרך חזרה אל הבר, בא עמוס לקראתי. "לאן נעלמת לי פתאום, אמרתי לך שאני רוצה לדבר", והוליך אותי לפינה, אל ספסל שיש רחב, ותחת עיניו הבוחנות של שומר הלילה, שעבר על פנינו כמה פעמים, שקענו בשיחה ארוכה - לא על עצמנו ולא על הסרט, אלא על הארץ, על החברה הישראלית. עד שמישהו מאנשי ההפקה בא וקרא לו לחזור אל שארית האורחים.

לפני שנפרדנו קבענו לשוב ולהיפגש ולהמשיך את שיחתנו שנקטעה. וכך היה, בתדירות גבוהה או נמוכה, בשדה, בבית קפה, בבית. הרבה מכאובים צצו, שלו ושלי, ויחד חקרנו את פשרם, והתגברנו בצחוקים, והיו לנו הרבה סקרנויות והרבה גילויים: אישיים וכלליים - חברתיים, פוליטיים והרבה הרבה תרבותיים. עשור שלם. עד שהחל לדעוך וביקש שלא נוסיף להתראות, שלא נמשיך את הדיאלוג.

הנה כך, כמו שכתבתי בפתח הדברים. וכך, כשקצובת המלים מגיעה אל סופה, צריך לחזור אל התואר "יקיר הקהילה". כי מה שכתבתי עליו ועלי הוא בעצם מה שהיה בינו לבין הקהילה, כשהיא עוד לא ידעה שהיא כזאת. וכזאת היא גם המסה הגדולה הזאת, של הצער ושל הגעגוע אל עמוס גוטמן, זכרו לברכה.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by