בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
לא שרדו את השואה 
 
 האהבה הייתה שם. גם השואה   
 
ניר נון נוה

ניר נוה מאשים את אילן שושן ופוביית השואה שלו בפרידתם של רן וקרולה, זוג מקסים ואוהב שלא עמד בפרץ

 
 
 
 
 
 
 
 
 
גם מזכיר את אושוויץ?  לבנים אדומות
 גם מזכיר את אושוויץ? לבנים אדומות   
אילן שושן הביא לנו אמש בערוץ 2 את סרטו המרגש "רן וקרולה". סרט המתעד את סיפור אהבתם "הבלתי אפשרי", כדברי ההפקה, בין רן הקיבוצניק, נכד לניצולי שואה, לבין קרולה, ילידת גרמניה, שבאה להתנדב בקיבוץ, ושסבא שלה, כמה בלתי אפשרי, היה בצבא הגרמני.

הסרט מתעד במשך כשש שנים את מערכת היחסים המורכבת של רן וקרולה, עד לפרידה הסופית, שבועיים לאחר ההחלטה על חתונה. "הצצה נדירה למלודרמה בלתי אפשרית" קוראים לזה שם היום.
המלודרמה בלתי אפשרית, זה נכון. בעיקר כשהמצלמה והשואה נתקעים ללא הרף כתריז בין השניים.

נכון שלהגיע לגרמניה בפעם הראשונה זה לא קל. בעיקר לא אם אתה ישראלי שהתחנך על ברכי טראומת הניצולים. הימים הראשונים, השבועות הראשונים, מעבירים צמרמורת קלה. כל אדם בן 60 ומעלה הופך מיד לחשוד פוטנציאלי לחברות בכירה באס.אס., גם אם היה אז רק בן שלוש. זה חלק מההיסטוריה שלנו, חלק מההיסטוריה שלהם, חלק מחיינו. אלא שככל שנוקפים הימים התחושה הולכת ומתפוגגת. הגילוי המרעיש שכן, גרמניה היא אחרת, מחלחל אט אט ואותה גרמניה אחרת, הנאורה, הליברלית, הפתוחה, מתגלה במלוא הדרה.

הישראלים יושבי ברלין קוראים לזה תהליך וואנזה. ביום שבו אתה תופס את עצמך שואל חברים אם הם באים לשחות בוואנזה, אתה יודע שעברת את כל השלבים; שכשאתה מסוגל לחשוב על האגם ועל בילוי ולא על האחוזה והוועידה. וזה קורה לכולם, בשלב זה או אחר. יש כאלו שלוקח להם ימים ספורים, יש כאלו שזה לוקח להם חודשיים שלושה, אבל זה תמיד מגיע.

אבל לרני שלנו משום מה זה לא קרה. או שאולי כן? בשלב מסויים הוא אומר לקרולה שייתכן שכל זה כבר מאחוריו, אבל היא עוד חוששת. שש שנים יחד, עם ביקורים רבים בגרמניה, והחשש עדיין קיים. הוא מאוהב בבת נאה לעם הגרמני, אחת שמייצגת מעל לכל את אהבתה ליושבים בציון, הגיעה להתנדב בקיבוץ, למדה עברית ומדברת בשפת הקודש בצורה שוטפת, ואף שקלה להתגייר למען אהובה. אבל השואה, השואה תקועה באמצע.

אלא שהשואה תקועה באמצע הרבה יותר בחדר העריכה מאשר אצל הזוג הצעיר. הדרמה ההיסטורית נאנסת פנימה בכוח, לתוך סיפור האהבה של הזוג.
 
דוגמא קלאסית אחת היא כשקרולה מציגה בפני אהוב לבה וצוות הצילום את מפעל העץ של סבא שלה. הצוות מצטמרר. למה מצטמרר? כי במפעל העץ יש, מה לעשות, עצים, ואף מבנה עשוי עץ בפנים, מעין גלרייה. לצוות שלנו זה מיד מזכיר את הדרגשים של אתם יודעים מה. למה? כי זה עץ גרמני. אם זה היה בקיבוץ הכל היה נראה אחרת.

הם גם מסבירים שהלבנים מהן בנוי המבנה, המלבניות האדומות הללו, יוצרות אצלם אסוציאציה מיידית לאושוויץ. הבה נזכיר, שוב, הלבנים המלבניות האדומות, שמרכיבות כבר למעלה ממאה שנה מבנים בכל אירופה, שמככבות בכל בריטניה, שניתן למצוא אפילו במבנים בתל אביב מתקופת המנדט, אם רק מורידים קצת את השפכטל מהקירות. לצוות שלנו זה מזכיר את אושוויץ.

לא פלא שהצמד לא החזיק מעמד. לא פלא שלרן שלנו היה קשה להירגע מהקישור המיידי של גרמניה ההיא, "כמו דבורה שמזמזמת לידך כל הזמן". כשצוות הצילום כופה עליך נון סטופ לקשר את אהבתך עם השואה, קשה לראות את העולם האמיתי שלמולך.

מהסרט ניתן לראות בבירור כי השניים אכן מאוהבים. הקשר ביניהם חזק. אבל בסוף קרולה מקבלת רגלים קרות. היא אוהבת את רני בכל לבה, אבל לא מסוגלת לעשות את הצעד. מספיקה לה טראומה אחת, למה עוד אחת?

במהלך הסרט חושפים השניים בפנינו התלבטויות סביב מגורים יחד בישראל או בגרמניה, גידול הילדים, העתיד. סוגיות לא קלות, בהחלט, אבל עם כל הכבוד, זוגות "מעורבים" כבר עברו את זה קודם. עשרות ומאות של זוגות שכאלו נתנו לאהבה לנצח, והתמודדו עם הדילמות בדרכים שונות, מגוונות, יצירתיות. אבל לרובם לא היה צוות צילום שבמשך שש שנים דחף להם את השואה לפרצוף, לשניהם יחד ולכל אחד לחוד. בסופו של דבר, נראה שאילן שושן ואובססיית השואה שלו גרמו לזוג מקסים ואוהב להיפרד. אבל מה זה חשוב? העיקר המלודרמה.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by