
עקבו אחרינו:
ביקורת הופעה
להסתכל לו בעיניים
מאסטר זן. לאונרד כהן
צילום : נמרוד צוק
עודכן
04:19 25/09/2009
עמית קלינג
אפילו 50 אלף הצופים ומסכי הענק לא הצליחו להפריע לעמית קלינג לחוות בהופעה של לאונרד כהן רגע של אינטימיות שקרע לו את הלב והזכיר שיש איזשהו סיכוי לשרוד בעולם, למרות הכל
פרולוג
פרסום
למושג הזה – הופעה של לאונרד כהן בישראל – יש משקל הרבה יותר גדול מלהופעה מקומית של כל אמן אחר, גם אם הוא פחות או יותר בסדר הגודל של כהן. המדינה הזו מנהלת רומן משונה במיוחד עם הקטלוג שלו: אין ספק שבשביל אומה שכל כך נהנית להדביק את התגית "הוא משלנו" על מצחו של כל מי שרק אפשר, לאונרד כהן הוא חתיכת מציאה. כל כך הרבה מיתולוגיה קדמה לערב הזה: מאירועים שהם בו זמנית אמת מוחלטת ומצד שני אגדה אורבנית, כמו ההופעות שלו בתעלת סואץ ב-1967, עד לרגעים שכל אחד מאיתנו מכיר, ההתוודעות הזאת לשני הצדדים של לאונרד כהן: הפולקיסט המינימליסטי עם הגיטרה או נביא הזעם עם הסינטיסייזרים של האייטיז.אני די בטוח שהקאלט סביב דמותו של כהן, מרגשת ככל שתהיה (והוא באמת אחד מנציגיו האחרונים של הדור הבוהמייני החצי-אבוד, זה שראה את ה-LSD מוצא מחוץ לחוק, זה שיכול היה להעיד על המלחמה הקרה בזמן אמת, זה שכתב שירי אהבה לפני ואחרי האיידס), הוא ייחודי לכאן. היכרות מינימלית לפחות עם שיריו של לאונרד כהן היא סוג של תו תקן תרבותי פה. וזה משקל שקשה מאד להתמודד איתו, גם כשאתה לאונרד כהן.
א': חטא

אם אי אפשר לבד, גם עם 50 אלף איש זה בסדר
צילום : נמרוד צוק
צילום : נמרוד צוק
אבל כמו שחווית המדיטציה אמורה דווקא לנתק אותך מהקבוצה, מהציבורי, והשיתופיות הזאת מהווה רק עוד אתגר בדרך לאיזו פיסת הארה משוערת, ככה זה בעצם: כמובן שהיה עדיף לראות את לאונרד כהן לבד. חמישים אלף לילות בחדרי מדרגות, כמו ששמענו אותו לבד, עד עכשיו. אבל אי אפשר. לאונרד כהן העדיף לבלות חמישים אלף לילות לבד עם עצמו, במנזר זן, מחפש את ההארה הפרטית שלו, וזאת אחרי חמישים אלף לילות עם חמישים אלף נשים, כולן נופלות כמובן לרגליו, איך אפשר שלא. אז אנחנו מנסים לחוות את הדבר הכי אישי בחלל הכי פתוח, השמיים עירומים, צפלין קטן מסתובב בהם, נושא נורה אדומה, למה? להזהיר מטוסים או ציפורים? לאונרד כהן, סוללה של הנגנים הכי טובים שכסף לא יכול לקנות אבל אהבה יכולה להביא, הם כורעים בפניו והוא כורע בפניהם, מאסטר זן אחד ומניין נזירים.
חטא: על הכיסאות מחכים לנו תיקים של דיסקונט, נותני החסות למופע, ובפנים סטיקלייטים ירוקים. כשהאור מחשיך והם מתחילים לנגן את "Dance Me To The End Of Love”, כמובן שהמקלות הזוהרים מתפקעים והאצטדיון זורח בירוק, ואיך אפשר להפוך בערב כזה לפרסומת מהלכת? או הכתוביות האיומות של קובי מידן, שמוקרנות משום מה על המסכים, כאילו אנחנו לא יודעים מה הוא שר, על מה הוא שר (וזה עוד בלי לציין כמה מביכה רמת התרגום עצמו). אבל שלושה תווים מ"The Future” וכבר לא אכפת לי מכלום. לא מהאורגיה החד-כיוונית הזאת עם כהן, לא מדיסקונט, לא משום דבר.
ב': מחילה
כמעט ואין שירים חדשים לאורך כל שלוש השעות של ההופעה. קודם כל, אולי בגלל שכהן לא הוציא אלבום כבר כמעט שש שנים, ההסתכלות של כל הטור הזה היא לאחור בצורה גורפת למדי. כך או אחרת, השירים הצעירים ביותר הם "In My Secret Life" ו-"Boogie Street” (מתוך "Ten New Songs”, שיצא ב-2001), כשלשני שמביניהם לכהן בקושי יש נגיעה – כמעט את כולו שרה זמרת הליווי הנצחית שלו, שרון רובינסון (שמחזיקה גם בקרדיט של שותפה לכתיבת כמה מהלהיטים הגדולים ביותר שלו). זה משאיר אותנו עם יותר משלוש שעות שהן סיור ארוך ומקיף בעבר האמיתי של כהן: כמעט ואין קלאסיקה שמקומה נפקד, והתלונות היחידות שניתן לנסח על הסטליסט הן יותר בגדר גחמות אישיות (אבל נו, לא באמת חשבתי שהוא יעשה את "Jazz Police”). ב-2009 הוא סוקר את קורותיו מסוף שנות השישים עד לתחילת שנות התשעים בחדות מדהימה. ב-2009 מדהים לחשוב על לאונרד כהן בתור אלבום של תמונות מתות, משהו כמו זה שהוא מאיים לקבור בו את נשמתו ב - "Take This Waltz”. אספן של זכרונות, כל הנשים האלה שהוא קורא להן בייבי, נשבע להן באהבתו הנצחית, חלק גדול מהן כבר לא בין החיים, מה שממש לא בא לומר שרובן סיימו את החיים, כמו ג'ניס ג'ופלין, לפני גיל שלושים.

לזכור כמה שהוא אנושי. כהן
צילום : נמרוד צוק
צילום : נמרוד צוק
מחילה: פתאום אתה סולח לצופים האחרים שנדחפו לתוך החוויה הפרטית שלך. פתאום אתה בסדר גמור עם הלבבות הפועמים שלהם וגם כשהם שרים את הפזמונים בקול ומפריעים לך להקשיב לבריטון הכי נכון בעולם, או לדיאלוג המושלם של הקונטרבס עם התופים, או כשפתאום אתה מגלה ש-"The Future” הוא לא רק הפייבוריט האישי שלך אלא גם של עוד אלפים אחרים. זה לא מרגיש לך חודרני, זה לא פולש לתוך העבר שלך ושל כל האלבומים של לאונרד כהן (ההוא שנשרט עד שקנית חדש, ההוא שאיבדת אלוהים יודע איפה, הדיסק שהשיניים הקטנות שמחזיקות אותו נשברו והוא תמיד נופל החוצה). יש איזו השלמה, אתה ולאונרד כהן וכל הפאקינג קוסמוס.
ג': גאולה
הרגע שבאמת קורע את הלב בהופעה הוא כשאחרי הפסקה של רבע שעה, כהן עולה מלווה רק בקלידן ובשלוש זמרות הליווי, וכשהוא עצמו מנגן גם על מקלדת קטנה, הם חולפים בסערה דרך "Tower of Song”. אני אומר לעצמי, איך הוא מעז בכזו קלילות לנגן את מעברוני הסינתיסייזר הקטנים האלה, איך אפשר להיות כל כך משועשע בזמן שמנגנים שיר כל כך הרסני? ברגע הזה נרשמת אינטימיות מסוג אחר: בלי התאורה הצבעונית הבאמת נעימה לעין והבאמת הולמת את השירים, תמיד, לכל אורך המופע, בחושך כמעט מוחלט, אתה עוצם את העיניים ונושך את השפה.
גאולה: כי הוא כורע ברך כמעט כל ההופעה, פעם בפני נגן כזה או אחר ופעם בפני הקהל, ולפעמים הוא מוריד את הראש ולפעמים הוא מסתכל לשמיים ורק לפעמים הוא מעז להביט אל הקהל. וכשהייתי מסתכל ימינה הייתי רואה מחצית מהיציעים עם האורות הירוקים שלהם, מתנופפים ימינה-שמאלה, נראים כמו שורה של נמלים שמטפסת על הכיור, עוצרת לרגע ושוב מטפסת – ואז אני אומר לעצמי, כנראה שיש איזשהו סיכוי לשרוד בעולם, למרות הכל. בשבילי ולפחות בשביל עוד חמישים אלף איש.
לאונרד כהן, איצטדיון רמת גן, חמישי 24.9
>>> לאונרד כהן בישראל: סיקור מיוחד
גאולה: כי הוא כורע ברך כמעט כל ההופעה, פעם בפני נגן כזה או אחר ופעם בפני הקהל, ולפעמים הוא מוריד את הראש ולפעמים הוא מסתכל לשמיים ורק לפעמים הוא מעז להביט אל הקהל. וכשהייתי מסתכל ימינה הייתי רואה מחצית מהיציעים עם האורות הירוקים שלהם, מתנופפים ימינה-שמאלה, נראים כמו שורה של נמלים שמטפסת על הכיור, עוצרת לרגע ושוב מטפסת – ואז אני אומר לעצמי, כנראה שיש איזשהו סיכוי לשרוד בעולם, למרות הכל. בשבילי ולפחות בשביל עוד חמישים אלף איש.
לאונרד כהן, איצטדיון רמת גן, חמישי 24.9
>>> לאונרד כהן בישראל: סיקור מיוחד
כל הזכויות שמורות 2008 © נענע 10 בע"מ

















הוסף תגובה
