בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
ערבים מצחיקים 
 
 מקרם ח`ורי   
 
עלא חליחל

עלא חליחל על המקום היחיד שבו תמצאו שחקן ערבי מזדווג עם משהו או מישהו על הבמה ונשאר בחיים

 
 
 
 
 
 
 
 
 
לא קל לצחוק היום, בארץ הזאת. האקטואליה סוגרת עליך חזק כמו המתיחות העבשות של י. שילון. האקטואליה מהפנטת אותך כמו קולו המסתורי של י. רביד. בכלל, י. רביד תמיד עושה לי את זה. מביא לי אותה בפיצוץ. עם הסמכותיות העוקצנית הזאת, הכמעט משועשעת מעצמה. אם היה לי ארון בבית הייתי מזמן יוצא ממנו בדהרה ישירות אל תוך חיקו של י. רביד המענג.

קשה לצחוק היום. אלה שצוחקים יודעים להגיד מיידית שצריך לצחוק "למרות המצב". בדרך כלל הם אלה שמרוויחים מזה טוב, והם תמיד חוזרים אחרי הפרסומות. לזכותם ייאמר שהם תמיד שמה אחרי הפרסומות. במיוחד ד. טופז. הוא חבל"ז סוער, הטופז הזה. תן לו פרסומות והוא ימשיך לחזור כל הלילה. אפילו יחלק נשיקות בין לבין!

אבל איכשהו, הצחוק של התיאטרון הוא יותר אמיתי. יותר משמעותי. אולי בגלל שאף אחד אינו מתיימר להסתיר שמדובר בהצגה. אולי גם שהצחוק בתיאטרון אמור להיות אינטליגנטי: אתם יוצאים, מחפשים שמרטפית, מחפשים חנייה, מחפשים מקומות טובים, משלמים עבור הכרטיס, עבור המים, עבור העוגה והקפה בהפסקה, והכל כדי לאפשר לכמה שחקנים לעבוד עליכם בעיניים. אנחנו קונים אשליה במעטה של אמנות (או אולי להפך?) והכל כדי שנוכל לשבת בכיסאות, לכבות סלולאריים בבקשה, ולקנטר בחשכה עד כמה השחקנית הזאת הזדקנה וההוא השמין כמו חזיר.

קשה לראות קומדיה טובה היום בתיאטרון הישראלי, מבלי להקיא מרוב בושה (ע"ע: הרב קוק). הקושי הזה הוא כפול ומכופל בתיאטראות הערביים בארץ. כולם כרובם עניים, מרוטים וקשיי יום. גם הערבים עצמם לא מי יודע מה משגשגים. ההצגות ברובן רציניות עד מוות, מדכאות, מייאשות, יומרניות עד טמטום. זאת הסיבה שתהפוך את ההצגה "הספר מבגדאד" לשלאגר אמיתי, אולי בפעם הכמעט ראשונה בתולדות התיאטרון הפלסטיני בישראל. וגם אם נבואתי היומרנית (עד טמטום, תגידו) לא תתממש בקצב שהייתי רוצה, "הספר מבגדאד" עדיין תישאר אחת הקומדיות הכי טובות שהועלו בשפה הערבית.

מי שעושה את ההצגה הזאת, ההפקה האחרונה של תיאטרון "אל- מידאן" בחיפה, להצגה כל כך מוצלחת, הם שני אנשים: סלים דאו ומקרם ח'ורי. דאו הוא אומן ואמן. הוא חלומו הרטוב של כל במאי (ושחקנית). שחקן שכבר עשה הכל וראה הכל. כשרונותיו בלתי נדלים ומרצו בלתי נלאה (במובן החיובי ולא במובן השמעון-פרסי-אני-הפסדתי?). סלים דאו הוא אחת הדמויות המרתקות ביותר שקמו לערבים כאן, ולפלסטינים בכלל. אתם בוודאי מכירים אותו מ"אוונטי פופולו" ו"גמר גביע" ואולי גם מ"אירמה לה דוס". אך מי שלא ראה את דאו ב"שביתה פתוחה" (מונודרמה) וב"הספר מבגדאד", לא ידע לעולם על מה אני מדבר (איזה תחת תפסתי!).

מה שעושה את דאו לשחקן כל כך מיוחד הוא האומץ שלו לא לשחק על הבמה; הוא מתכחש לכשרונותיו, לטקסט שהוא משנן בעל פה, לתפאורה, לקהל, לכל מה שעלול להזכיר לו שהוא על במה, ואז הוא מסתער על המטרה היחידה: ההזדווגות השמימית עם התענוג הצרוף שבמשחק (זה אולי המקרה היחיד שבו שחקן ערבי מזדווג עם משהו או מישהו על הבמה ונשאר בחיים). מי שלא ראה את דאו בשתי הקומדיות שהזכרתי אך לפני רגע, לא יוכל לעולם להגיד שהוא מכיר את עבודתו של סלים דאו עד תום!

גם מקרם ח'ורי, במאי ההצגה ומנהל תיאטרון "אל-מידאן", שותף להצלחת הקומדיה הזאת. כבמאי, ח'ורי קיבל החלטה מאד אמיצה: ההצגה מספרת על מעלליו של ספר סקרן מבגדד של התקופה העבאסית (התקופה שקדמה לערוץ 2). שני סיפורים עסיסיים נלקחו מספר הפורנוגרפיה הערבי הרשמי "אלף לילה ולילה", ונטוו ביחד להצגה ארוכה בת שתי מערכות. הפיתוי להתייחס למה שקורה היום בבגדאד הוא בלתי מרוסן, ואולי בלתי מנוצח. מכאן נובע האומץ שבהחלטת ח'ורי, להיצמד להרפתקה הבסיסית, המשעשעת, הבידורית. זה מה שעשה את ההצגה הזאת לקומדיה דופקת. אני לא מנסה להמעיט מערכו של התיאטרון הפוליטי, נשמת אפי, אך מי שינסה לערבב חלב עם בשר, יצא לו בהכרח חלב עם בשר. וזה לא טוב להצגות.

ח'ורי טווה במיומנות וקלילות מדודה סיפור מצחיק מאד, משעשע, מושך וסקסי. "הספר מבגדאד" מהווה אירוע מחולל בתיאטרון הערבי. קומדיה ללא גיחוך, ללא בדיחות קרש, ללא השתעבדות לטריקים זולים. ההצגה הזאת מצליחה להיות קומדיית מצבים עשירה, ללא צורך בהגזמות פרועות. מה שמניע את העלילה הוא הסקרנות של הספר (סלים דאו) שמציבה אותו תדיר בסיטואציות בעייתיות ומבעסות (כך אומרים בערבית, עם עי"ן). נכון שהוא נחלץ מהמצבים האלה בעור שיניו, אך הצלקות מלוות אותו לכל מקום. לרעת ההצגה אפשר להגיד שהיא מטיפה באופן סמוי נגד הסקרנות, כיאה לפתגם הערבי הידוע: כוס אוחתו, שיישרף העולם!

קיצור תולדות ההצגה: הספר "אבו אלפודול" (בערבית: האם אימא של הסקרנות) נאלץ להיפרד מרישיון הספרות שלו בגלל סכסוך עם השופט של בגדד (איהאב סלאמי), ומוצא עצמו מעורב בסיפור אהבה עם פוטנציאל של נשק להשמדה המונית, כשהוא מביא לביתו של החתן המטורלל מאהבה (הישאם סלימאן) את בגדי הכלה המטורללת מאהבה (אמאל קיס). בגלל הסקרנות שלו מוצא "אבו אלפודול" את עצמו כחלק אינטגראלי מהסיטואציה המוזרה שמתפתחת בהמשך. הסוף של המערכה הראשונה מסתיים בסבאבה איך שהוא, אך שוב, במערכה השנייה, הוא מסתבך שוב עם הסקרנות שלו, ונאלץ להעמיד פנים שהוא בעלה של היפה בנשות בגדאד, שמזכיר בית המשפט (סאלח בכרי) וגדול סוחרי העיר (עאמר חליחל) מזילים ריר אחריה. הכול נפתר כשהחליפה (מחמוד אבו ג'אזי) והווזיר שלו (טארק קובטי) מתערבים לפתור את הסוגיה. בסוף השד יוצא מהשק והספר אוכל אותה שוב (הוא מאבד את רישיון הסבלות).

מה הטעם לכתוב על הצגה בערבית לקהל עברי? תהרגו אותי אם אני יודע. לא, בעצם אני יודע (תרדו מעניין ההריגה). אני מפציר בכל גמלאי זרועות המודיעין ועתודאי זרועות המודיעין בחוגים לערבית באוניברסיטאות, ובכלל, לחובבי זרועות המודיעין, שכולם שותפים לאהבתם לשפה הערבית, לבוא ולראות את ההצגה. זאת הצגה נפלאה, שתיטיב עם צופיה. מה גם שאפשר לרשום את מחיר הכרטיס והקפה כהוצאה מוכרת לעבודת תחקיר חוץ משרדית.
___________________________
הספר מבגדאד, תיאטרון אל-מידאן
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by