בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
פאולו קואלה 
 
 
ראובן רייכמן

ראובן רייכמן מתעצב לבשר למשפחה שבשלב זה של יצירתו, הסופר שהיה פעם מבריק פטריק מודיאנו, הוא זקן סנילי שאיבד את היכולת לרגש

 
 
 
 
 
 
 
 
 
פטריק מודיאנו גילה כושר עמידות מפתיע. הוא הוציא מהדלי הכסוף את בקבוק השמפניה שהובא לכבודו, ולעיני צופי ערוץ ארטה הצרפתי טבל את ראשו במי הקרח. במשך שתי דקות תמימות רכן כך הסופר המצליח מעל השולחן, וכתם רטיבות טיפס לאט על מקטורנו. המנחה הצעיר זז באי נוחות בכיסאו, מסדר את משקפיו ומשחרר צחקוקים נבוכים. "אני עושה את זה כל בוקר מאז שהייתי בן חמש", אמר מודיאנו כשהרים פרצוף סמוק ונוטף מים, ותפס מגבת שנזרקה אליו מאחורי הקלעים. "אבא שלי תמיד פחד שיהיו לי פנים נפוחים".

מודיאנו, יליד 1945, נחשב מאז שפירסם את הרומן הראשון שלו, "כיכר האטואל", לאחד הסופרים האניגמטיים והרעננים שקמו לצרפת. לסגנון הכתיבה שלו יש השפעה של מקלחת קרה. מקפיא בדייקנותו ובחסכנותו הוא מתאר מציאות שהיא ברורה וחדה כמו אולם של בית קולנוע וגם מסתורית ומטושטשת כמו הסרטים המוקרנים בו; הגיבורים הפשוטים שלו תמיד מחפשים אחרי שביבי זיכרון שיכולים לתת להם תחושת שייכות כלשהי, אבל הם גם משתדלים מאוד שלא להיזכר בהם.

ב"רחוב החנויות האפלות", שזכה בפרס גונקור ב-1978, תימצת מודיאנו את תחושת התלישות הזאת לספר יפהפה ומורכב. הגיבור הוא חוקר פרטי שלקה באמנזיה. בעבודת בילוש מורכבת, שבה הוא מצרף פרט יבש אחד לשני, הוא מצליח לשחזר את אישיותו של האיש הזר שהוא היה פעם ואת הטרגדיה שקרתה לו.

לא קשה להבין את הפופולריות של מודיאנו בארץ הולדתו. בדור שאחרי מלחמת העולם השנייה הוא המחיש היטב את הדילמה שצרפת היתה נתונה בה, כלואה בין הגאווה על המורשת הלאומית והרצון להנציח אותה, לבין הניסיון לשכוח את שיתוף הפעולה המועיל והמהנה עם הנאצים.

ספרו החדש של מודיאנו, "מותק הקטנה", לא סוטה מהקו הזה. גם הוא מבטא את הצורך לזכור, למרות הרצון לשכוח. הגיבורה היא תרז, אשה צעירה ובודדה, שאמא שלה נעלמה כשהיתה בגיל ההתבגרות. יום אחד היא רואה בנסיעה מקרית במטרו קשישה משונה ומתחילה לעקוב אחריה: ברור לה שזאת אמא שלה, כוכבנית זולה שאימצה לעצמה שם אצולה. תרז בולשת אחרי הקשישה, ותוך כדי כך משחזרת את ילדותה: את החיים בדירות גדולות וריקות עם אם מופקרת והוללת המתייחסת אליה כאל חפץ.

מודיאנו לא איבד את חדות כתיבתו, אבל העלילה הקולחת אינה מסתירה את העובדה שהוא הצטרף לחוג הכתיבה היוצרת של מאיר שלו ופול אוסטר: את הספר הזה הוא כבר כתב לא מעט פעמים בעבר, ובאופן מוצלח יותר. שנים הוא טומן את ראשו שוב ושוב בדלי הקפוא עד שחיסן את עצמו לגמרי. הוא כבר לא מרגיש כלום.

מודיאנו מזייף מסעות חיפוש, כשלמעשה הוא סתם מודד את החליפה ומהרהר האם מימיה אחת תספיק (עדיף שתיים, אחת עושה לו תחת גדול). ככל שחלפו השנים הגיבורים בספרים שלו מצאו פחות ופחות פרטים מעברם. כל ספר שלו מסמן עוד שלב בנסיגת הזיכרון, בהשמדתו המכוונת.
ההצלחות הבילושיות שימשו את מודיאנו לסיכול ממוקד: הוא פשוט שרף את הראיות, עד שכל עולמו נחרך והוא נשאר בו לבד. "מותק הקטנה", מצער לבשר זאת למשפחה, הוא כבר שרבוט של זקן סנילי שמכנה את עצמו "תינוקל'ה". הטון הכבוש רגשית אמור ליצור מסתורין, כאילו רק מעטה דק מחזיק את הסודות בפנים, אבל הוא לא מצליח להסתיר כלום. פשוט אין מה.

מעצבת המהדורה העברית, יש לציין, טרחה להזהיר את הקוראים. אולי בגלל חוסר היכרות עם המוניטין של הסופר הצרפתי המוערך, היא יצרה לו בדיוק את העטיפה ההולמת: רקע צהבהב-אופטימי ועליו איורים פרימיטיוויים, כאילו אין שום הבדל בינו לבין עדר הפאולו קואלות על המדפים או לבין יומנו הלא סודי של גיא פינס. אחרי הרתיעה הראשונית מתברר שהיא אחושרמוטה צדקה.
______________________________________
מותק הקטנה מאת פטריק מודיאנו, (זמורה ביתן)
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by