בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
פיפי שואו 
 
 
יעלי לוין

יעלי לוין סבורה שגם ההומור הוולגארי של "התיאטרון הנודד" ראוי לאכסניה הוגנת

 
 
 
 
 
 
 
 
 
שלוש פרוסות פסטרמה מידלדלות מהתקרה מעל דגם קטן של זירת איגרוף ומוסיקת סבנטיז שחורה, כזו שכולה ניצחונות, קיבלו את פנינו בפאב "כלל" בערב הצגת הבכורה של "רוקי". אחת לשבועיים חונה ב"כלל" התיאטרון הנודד, שהוא שני שחקנים, מתי ועוזי, פלוס כמה בובות עם נטייה בעייתית, אבל כובשת לב, לאבד גפיים. גם "כלל", כך רוצים שנאמין, נבנה מחומרים מתכלים, ולא יישאר כאן הרבה זמן אחרינו - אבל נערות כמונו למדו דבר או שניים בחיים; אותנו לא עשו באצבע, ואנחנו יודעות טוב מאוד שהאוויר הקר והנעים שממלא את החדר לא שונה מזה שממלא את שאר המקומות שמוכרים אלכוהול בעיר, או בקיצור, אלה לא הקרטונים הגזורים בצורת בלטות שעושים רעש של מזגן, אלא המזגן שעליו הם מודבקים.

חדר אמרתי? חדרון. כללצ'יק. ובערבי בכורה מתוקשרים שכאלה מצטופפים בתוכו כל החברים של, לא ברור של מי בדיוק, מנסים לפלס את דרכם לעבר הספות שלאורך הקירות, לא מצליחים, נוחתים בלית ברירה על שרפרפים עגולים, דמויי פטריות, או פשוט זו על ברכי זה, עד שבדרך פלא מסתדרים להם כל החלקיקים האנושיים האלה במין איזון עדין שכל תזוזה עלולה להפר. אבל התזוזות הן בלתי נמנעות, כך מגלה לנו הצליל המרוסק של כוס זכוכית מתנפצת (אנחנו נשמע עוד כמה כאלה במהלך הערב), וכשאני רואה בחור ארוך מנגח מנורה, ואת טליה נאבקת בשולחן שגוהר עליה, אני מתחילה להבין למה הבחור שיושב מימיני שאל אותי בהתפעלות איזה גובה אני: זה או הרהיטים או אנחנו, ומישהו יהיה חייב ללכת.

דומה שרק מאחורי הבר, שם תהיה ההצגה, יש איזשהו מרחב לתימרון אנושי, ושם עומד מי שידוע בציבור כבוגי בן, הבעלים הגאה של המקום, מחלק משקאות אחרונים לפני שמתחילה ההצגה, בהתרגשות שלא נופלת מזו של אב טרי שמחלק סיגרים מחוץ לחדר לידה. קשה להאמין, אבל אותו בוגי בן שנהג להסתובב בעיר לאור יום כשהוא לבוש חליפות דיסקו בלתי אפשריות וכל הווייתו זועקת תלישות, נראה עכשיו ממוסד ונורמלי לחלוטין. מפחיד מה שאחריות יכולה לעשות לבנאדם.

המחשבה המטרידה הזו חלפה לה ברגע שנכנסו השחקנים-המתאגרפים, לבושים חלוקי-מגבת. הם קיבלו עיסוי גב מהיר וכמה מילות עידוד, שמעו את הוראות השופט, נשמע צלצול הפעמון, ואז, בחלל הצר שבין הקהל ובין הבר, התפשטו והראו לנו שאין להם שום דבר מתחת לחלוקים. כבר הזכרתי כמה המקום הזה קטן? הדקות הבאות עמדו בסימן מבוכה מטורפת וצחוקים בלתי נשלטים, כאלה שמכאיבים בלחיים ומפעילים את שרירי הבטן, בזמן שהשניים נאבקים זה בזה, עירומים, במין ריקוד משונה. "זה לא אמור להיות תיאטרון בובות?" לחשה לי רונה באוזן, מזועזעת, בעוד טליה, שישבה בשורה הראשונה, קצת קרוב מדי לסחורה, התרכזה במאמציה לא להפוך בעל כורחה לשחקנית שלישית בהצגה. וכן, בתום החימום הקצר הזה שכבש לחלוטין את הקהל, השניים עברו אל מאחורי הבר, עדיין עירומים, ותיאטרון הבובות התחיל.

זהו סיפורו של רוקי, מתאגרף כושל שנזנח על ידי המאמן שלו, ונאבק להחיות קריירה שספק אם אי פעם ידעה איזה שיא, להשיב את כבודו האבוד ולזכות בליבה של אדריאן אהובתו. "אני אחשמל אותך", מתגרה ברוקי היריב שלו לפני הקרב המכריע: כי אחרי הכל, הבובה רוקי היא לא יותר ממנורת שולחן קטנה, שבמקום נורה הבריגו לה ראש. וכך, מחוסר ידיים, הוא מקפץ על רגלו האחת, שהיא זרוע קפיצית, וכף רגלה היא בסיס שעליו מתג להדלקת אור, ואני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה הזדהיתי כל כך עם מכשיר חשמלי, או מתי ראיתי צפרדע עם נוכחות של כוכבת, שגונבת את ההצגה. אז נכון, הסיפור קלוש, ונוטה לגלוש להומור פלוצים דבילי במיוחד (עד שיוכיח לה שהוא גבר, אדריאן משכנת את רוקי במלונה של הכלב שלה, באטכוס, שכל נביחה שלו מסתיימת בשחרור גזים עליז), והעיסוק במין שמתחיל בהומו ארוטיקה יפה ועדינה בין השחקנים, הבובות וכל מה שזז, מידרדר לבדיחות של כיתה ג' (באטכוס?), וגם השירים חלשים ודי מיותרים, אבל כל זה לא משנה, כי השחקנים מצליחים לבנות אווירה אנרגטית והזויה כל כך, שזה עובד, ולא משנה מה הם יעשו או יגידו - זה יהיה הכי מצחיק.

בדרך הביתה, הלחיים שלנו עדיין סמוקות מכל השמח שהיה שם בפנים, ואנחנו מדלגות בקלילות בין ערמות הזבל שבבוגרשוב, רחוב שגם בימים נטולי שביתה נראה כאילו פלטו אותו אחרי בעיות עיכול. טליה, שזכתה למקומות הטובים ביותר באולם, שוקעת לה בהרהורים על האנטומיה הגברית, רונה משבחת את אחוז הבחורים החמודים הנדיר כל כך שיצא לנו לראות שם, ואני חושבת, כמה טוב שבסוף כל בוגרשוב (הסוף המזרחי, בכל אופן) יושבות שדרות בן ציון, יפות וריקות כל כך בלילה. ואני חושבת על התיאטרון הזה שמצטופף בפאב קטן מדי, ונזכרת בחבורה שמנגנת ג'אז כל יום שישי אל תוך הלילה במנהרה המסריחה של אלנבי, ובערב אחד שיואב B תיקלט במטבחון שמאחורי אלנבי, בין הסירים למכונת קפה, ושואלת את עצמי, איך זה שלדברים הטובים האלה יש כל כך מעט מקום, וכמה זבל יש בחוץ, שמכסה עליהם.
____________________________________________
התיאטרון הנודד, יום ראשון ב-22:30 מדי שבועיים (היום יש)
פאב כלל, גליקסון 5 ת"א
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by