בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
כשיירד גשם, כולנו נמות 
 
 אדריכלי הניצחון (רויטרס)   
 
עידית גיל-אשל

עידית גיל-אשל מצאה שאין דבר יותר עצוב מצבא שאין לו מושג, כמו זה שמככב ב"הכי טוב בעולם"

 
 
 
 
 
 
 
 
 
התכונה הבולטת ביותר בצה"ל של ימינו, כפי שמתאר אותו חיים טל בסרטו "הכי טוב בעולם", אינה גודלו, כושר ההרתעה שלו, כוח האדם המובחר שבו, כושר ההסתגלות שלו לנעשה בשטח, ובטח שלא חוכמתו או יעילותו. המאפיין הבולט ביותר שלו ושל העומדים בראשו הוא אבסורדיות. אבסורדיות בלתי נתפשת, נפשעת, נבערת, חד-מימדית, מטופשת, עלובה, פאטתית, קצרת ראי, אבסורדית.

לצורך הכנת הטרילוגיה התיעודית שלו, התלווה טל במשך שנתיים לרמטכ"ל הקודם, שאול מופז. כוונתו הייתה, כך הוא מתוודה כבר בדקות הראשונות של הסרט, להנפיק פאמפלט תועמלני שכזה, להפחדת אויביינו השאננים ועידוד אזרחינו השפופים - אך ככל שהחודשים נקפו, הפיגועים התרבו והעצימות התעצמה, התחיל טל לשאול שאלות ולהבין שמשהו כאן לא ממש מסתדר.

למרות שראיין כמות לא מבוטלת של ברי סמכא פוליטיים, שועלי קרבות ותיקים, מדינאים ופרשנים, לא נזקק טל, איש הממסד הישן, ליותר ממעט קומון סנס בסיסי כדי לעלות על עקבותיו של הכשל המחשבתי המבהיל שמתחיל בראש הפירמידה הבטחונית, וממשיך ויורד עד יסודותיה.

התמונה שהוא משרטט עגומה באותה מידה שהיא מעוררת פליאה. אם יום אחד יגיע השלום, זה כנראה גם יהיה מצחיק. "כשיש גשם, שני הצדדים נרטבים", מסביר הרמטכ"ל מופז בדימוי חבוט את מקור הבעיה. אז הוא מפסיק לשניה, ומטעים: "אני חושב שהם נרטבים יותר". עבור חייל במדים, כנראה שמשפט שכזה - מטורף עד אימה בכל קונטציה, אך במיוחד בכזו טראגית כמו המציאות היומיומית שלנו - נראה כמו הדבר הכי הגיוני בעולם; שהרי איך אפשר להסביר זאת אחרת?

בהזדמנות אחרת מתלווה טל למופז המרוצה, בדרכו לתחקיר ארוע מוצלח באחת הגזרות בשטחים. במהלך התחקיר מקבל מופז הודעה על שני פיגועים בישראל. טל מציב בפניו את שאלת התם המתבקשת. מה הטעם בפעילות מוצלחת בשטחים, הוא שואל, אם הפיגועים בישראל נמשכים כאילו כלום? השאלה כל כך תמימה, עד שהיא מביכה מעט את הרמטכ"ל. מה אתה רוצה ממני, חושב לעצמו מופז. אני לא יכול למנוע כל פיגוע. לרגעים נדמה שהוא, ויחד עמו צה"ל כולו, מבינים את העובדות לאשורן. קולטים שאת המלחמה הזאת הם לא יכולים, בהגדרה, לנצח. אבל כמו דג סנילי, אחרי שתי שניות הם פשוט שוכחים. עד הפעם הבאה שיבוא איזה במאי וישאל אותם שאלה מפגרת. בינתיים הם ממשיכים לייאש את הטרור. כל פעולה צבאית מוצלחת שכזאת, לשיטתם, כל יום שעובר מבלי שהטרור משיג את מטרתו, מקרב אותנו לניצחון.

אבל מה הן מטרות הטרור, שואל קרח אחר, עופר שלח. האם יכול להיות שאין לו מטרות כלל? קרח אחר, עמי איילון, מסביר: "אנחנו לא מבינים את מונחי היסוד של המלחמה, ולא מבינים לאן היא מובילה אותנו. הדרך שלנו מרחיקה אותנו כל יום. אנחנו לא מבינים שבאמצעים צבאיים לא ניתן להרוג אידאולוגיה. הסבל שאנחנו חושבים שאנחנו גורמים להם, לא נגרם להם. יותר נזק לא יגרום להם יותר סבל. הם נמצאים מעבר לזה. יותר נזק מביא ליותר התלהטות, ליותר טרור וליותר התאבדויות. אנחנו תורמים להגברת הטרור והייאוש".

סרטו המבולבל אך המאלף של טל מעצים עשרות מונים את גודל הטרגדיה של האבסורד. כשפואד מקשקש משפטים סתומים על כוח ההרתעה הצה"לי בטקס חניכת המרכבה 4, טנק שהוא כל כך טוב ומרתיע עד שאין אוייב שמוכן לעמוד מולו, ולכן אין בו שום תועלת, נראה שגוז'ף הלר לא היה מסוגל לכתוב רגע קומי-טראגי שכזה. כשמפקד חיל האוויר, דן חלוץ, יושב ומסביר על היתרונות היחסיים של מהלומת פטיש בן 5 קילו על פני פטיש של גרם וחצי, זה כל כך תלוש ומקושקש, שקשה להאמין כשהקאט מגיע לפני שרמי הויברגר מוריד את המסכה. קשה לראות אנשים מבוגרים חסרי אונים, שלא מבינים מה קורה סביבם, ואולי כן מבינים, אבל נותרים חסרי אונים. עומדת בפניהם משימה בלתי אפשרית, וכל מה שהם מצויידים בו זה פטיש 5 קילו ומרכבה סימן 4.

לקראת סיום הקריירה הצבאית שלו, ברגע סינמטי חזק ויפה שמתרחש במכונית השרד שלו, מהמהם שאול מופז עם הרדיו את "לו יהי" כשעיניו בוהות קדימה, לעבר נקודה לא ברורה. ברגע הזה נדמה שלרגע הוא מבין הכל. כעבור כמה שניות הוא משתתק. נראה ששוב שכח. "אני מבין שמופז כנראה לא ישתחרר לעולם", מסיים טל.
_________________________________
הכי טוב בעולם, אתמול בערוץ 1, 22:30
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by